לפני 7 שנים. 15 בפברואר 2017 בשעה 0:00
ההוראות היו מדויקות.
נכנסת, מתפשטת, שום בד, שום תכשיט
על ארבע, מפושקת.
כשהגעתי הוא סימס: השער פתוח, גם הדלת.
פסעתי בצעד קליל אל הדלת כשאני מצפה לאפלולית מנחמת, כזו שלא תסגיר את הפחד בעיניים או את הרעד בגוף.
נכנסתי פנימה ו...
הסתנוורתי
אור לבן בוהק שרר בכל, כזה שחודר לעצמות כמו קרני רנטגן, כזה שמשקף את נקודת התורפה הכי עמוקה שלי - חשיפה. לא גופנית, כשאני עומדת מולו עירומה הוא יכול לראות את הנפש שלי, את הפחדים, המחשבות ובעיקר הרגשות.
הוא על הספה עם המשקה שלו ביד וחיוך מדושן מרוח לו על הפנים.
בטוב לבו כי רב הוא הכין עבורי מראש שמיכה פרוסה על הרצפה וסימן לי שאפשר להתחיל.
בידיים לא יציבות נשמעתי להוראות ועמדתי מולו עירומה וזקופה עם ידיים מאחורי הגב.
כפולניה ידועה ניסיתי לנהל משא ומתן על עמעום האור וכמובן שנעניתי בשלילה מוחלטת. ההצעה היחידה שבאה מכיוונו היתה כיסוי עיניים שהושיט לעברי. החלטתי שמישהו מאיתנו חייב לקבל קצת חושך ומעט פחות בושה והנחתי אותה על עיניי.
מיקמתי את עצמי בזהירות עיוורת בתנוחה המיועדת לי, בדקות הראשונות הוא כבר הודיע לי שהתנוחה לא נראית לו, ואני מיועדת להשלכה החוצה, לכן השתדלתי בכל כוחי לרצות אותו.
מאותו הרגע, הכל התערבב בחושך, ידיים ורגליים, לחי קרה שהוצמדה לרצפה בכח, כאב ועונג שהסתבכו להם ללא אפשרות לדעת מתי מתחיל האחד ונגמר השני, שאגות מהכיוון שלו ודמעות מהכיוון שלי.
כואב, כואב מאוד, אבל אל תפסיק,
בבקשה אל תפסיק. הנח לי להגיע לשיא שלי בלי להתחשב בי, אל תראה אותי בכלל, אני כשלעצמי לא קיימת, הגוף שלי נמצא כאן רק כדי לשרת אותך, לענג אותך, לעשות בי כרצונך.
מסע של אושר עילאי וכאב של תהומות השאול שבסופו אני חבוקה בזרועותיך, מסופקת, מנוחמת וכאובה.
אבל הלב מרחף ברקיעים בהירים.
לילה טוב מאסטר.
