סחלב

גם בגלל שהייתי מאוד חלקה הבוקר, גם בגלל שזה שיר שמפעים אצלי נקודה קטנה בין הירכיים ובעיקר בגלל שזו המנגינה שהתעקשה לזמזם לי בראש כשישבת מולי.

כבר אמרתי שזה שיר שמאוד מתאים לסדינים?

אין הרבה דברים שקשה לי איתם. האמת היא שאני נוטה לנטרל רגשות רעים, לבטל את כל מה שעושה לי לא טוב בבטן ולשמור רק את הטוב.

קנאה לא קיימת במכלול הרגשות שלי. שנאה אפילו לא מתקרבת אלי, אם נפגעתי (וזה קורה לעיתים קרובות) אף אחד לא יזכה לדעת מזה וכעס... נו, טוב לפעמים אפילו אני כועסת.

ייש לי רק בעיה אחת. אני לא אוהבת לחכות. רוצה הכל, כאן ועכשיו, ומוטב שעה אחת קודם. ואתה? אתה שם אותי בהמתנה, מזילה ריר של דקות ושעות, נוטפת עסיס של אדרנלין שמקפיא לי את הצלעות, אני רוקעת ברגליים יחפות כדי שלא תשמע, האגרופים שלי קפוצים והפרקים הופכים לבנים.

אבל, כמו כלבונת לבנה ופרוותית, אני ניצבת על ארבע, מכשכשת בזנב ומלקקת שפתיים בלשון ורדרדה.

ממתינה.

פעם, לפני המון שנים כתבתי: "כשקר בחוץ וקר בפנים, זה סימן שבודדים"

אבל כבר המון שנים שאני לא בודדה. למדתי להקיף את עצמי באנשים שאוהבים אותי, שמחזרים אחרי, שרוצים בקרבתי.

עכשיו, ממש בדקה הזאת עצמה, אני מרגישה בודדה.

אחרי כמה ימים שבהם הייתי מוקפת באנשים שמחים, באוכל טוב ובהרבה יין מעולה, אני לבד.

אני לא לבד פיזית. הקרובים אלי ביותר יודעים לזהות כל עננה אפורה שמרחפת מעלי ועלולה להעציב אותי ומונעים את זה מיד עוד בטרם התחלתי להתקדר.

אבל לא את זה אני מבקשת. ואם יורשה לי להשתמש במילה "צריכה", יש משהו אחר שאני צריכה. גדול יותר, כהה יותר, כזה שיגרום לי לא להרגיש את הבדידות שמבפנים, שיכאיב, ילחץ, ימעך ויחבר אותי אליו.

החיים הם בבואה של ההחלטות שלנו, אם נרצה חיים אחרים, צריך להחליט החלטות אחרות.

הבוקר הבנתי (כמו תמיד באיחור) שההחלטות שלי בחיים הביאו אותי למקום שאני נמצאת בו. 

אז החלטתי להחליט אחרת.

קשה, נכון ואפילו עומד להיות קשה יותר, מה עוד שמסרתי את הבעלות עלי למישהו אחר.

אבל מרגע שעשיתי את זה, הפקדתי את אמוני בידיו, אני מרגישה בטוחה יותר. כבר עכשיו אני מרגישה את משקל ההכוונה והניווט שלו עלי, וקל לי מאוד עם המשקל הזה.

יצא פוסט כבד יותר ממה שהתכוונתי, אבל הוא יבין, אני יודעת.

יוצאת לדרך חדשה.

The worst part of life

Is waiting

The best part of life

Is having someone worth waiting for

אתה.

לרוב את מקבלת מהמאסטר בדיוק את מה שאת צריכה, במינון הנכון, בתנוחות הנכונות ובזוויות הכי הזויות.

לפעמים, הוא מוסיף משהו קטן (קטנטן) שממשיך איתך לאורך השבוע וגורם לך לזכור אותו טוב יותר מכל הספאנקים שחטפת.

בכל זאת ולמרות הכל, מרגישה מצוין.

לפעמים התובנות מגיעות אלי בעיכוב נוראי ודוקא בזמן הכי הזוי שיש.

אז הערב, בדיוק כשאני מפנה מדיח, נזכרתי בדקה או שתיים מהשעות שבהן היינו יחד ופתאום עברה בי המחשבה "שיט! יש לו כל כך הרבה ניסיון שאני הקטנה, לא אגיע אליו גם עוד ארבעים שנה". ( את ה"שיט" אמרתי בשקט בלב, כי לא מדברים אליו ככה).

אז הוא דרש הסבר, ומגיע לו.

הוא ניווט, סיבב, הזיז ושם אותי בול במקום שרציתי להיות בו והכל באסרטיביות-על, במחשבה מכוונת ובסבלנות אין קץ (כי מי שמכיר אותי יודע שצריך סבלנות איתי...)

היה שם גם כח אבל לשם כך התכנסנו אז לא מדברים על זה, לא בשלילה בכל אופן.

עדיין מרוצה.

פעם מישהו אמר לי שמבדיקה שעשה, כל גל שביעי גדול יותר מהשישה שקדמו לו.

אז אני יושבת על הספסל הלבן הקבוע שלי מול הים ולמרות שמנסה להתרכז בגלים הסוערים לא מצליחה להרגיע את הסערה שבתוכי.

אין בלבול, אני נמצאת במקום שביקשתי לי כבר הרבה זמן.

זה היה קשה, תקופה ארוכה וארבעה נפנופים היו מתישים כל אחת, אבל החזקתי מעמד, הנפש שלי החלימה ואני פה, מאושרת.

אז מביטה בגלים, משתדלת לארגן את המחשבות, להביט לשעות האחרונות בעיניים ולנוח.

עדיין מרגישה מצוין.

לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה זו הגדרת הטירוף.

אז הפעם, אני עושה הכל אחרת. 

יודעת

בטוחה

שאגיע למקום אחר.

טוב יותר.

איתך.