pointless end.

יוצא לי לתהות מה הקשר שלי לבדס"מ?

מה גורם לי לרצות ולהיות איכשהו קשורה ל-"עולם" הזה שלגמרי כל אחד תופס אותו אחרת.

האם החוסר חיות הזאת היא אמתית ולא קשורה לזה בכלל?

האם מה שמחייה אותי זה איזושהי התמסרות עיוורת האם זה האמיתי שלי?

האם הכאב של האחרי שאני כלכך מכורה עליו נותן את התזכורת לכך שאני "חייה" ושיכול להיות כייף ובאיזשהו מקום שאני רצויה ואולי יש לי איזה חלקיק פה בעולם?!

אני לא יודעת מה עובר עלי או מתי זה יעבור אם בכלל. אני קצת מרחמת עליו שהוא צריך לשמוע את כל זה , ומצד שני אני לא יודעת אם יש לו חלק בינתיים בזה.

בהרגשה שלי עדיף שכדאי שאלך לישון גם ככה קר לי , רע לי ולבד לי.

בשינה עמוקה כל זה מתכהה ובלתי מורגש.

אז אולי רצוי לעבוד על עצמי ככה.

לא ככה תיארתי את החיים שלי,

לחיות מחוץ לפריים.

להתחמם במצעים קרים ובלילות ערומים 

בערבי שישי חסרי אווירה

וימי שבת חסרי מנוחה

בימי הולדת בהפרדה,

כי אתה פרסת גדר של תיל

ואני יושבת ובוהה בגדר

כשכולי מדממת ופצועה מהתיל שנפרס מהגבול הפוצע, מהגדר שהפרצות בה אינן נראות, רק הדם שלי נקרש שם על הברזל הקר.

מאחורי הקלעים מתחולל הרבה,

יש שקט מסויים שמחביא המון רעש ובעיקר הר געש הלבה יוצאת מהראש, לא תמיד מהפה. 

מקומות קטנים שהם גדולים לנעלי וקצת מרגישה שאני לא יודעת איך לגשת לזה 

תעשי מדיטציה....בטח, מה עוד אעשה? תעשי משהו שיגרום לך להבין מה את רוצה ולאן את מתקדמת. 

בתכלס בשבועים האחרונים המוזיקה שטפה לי את הראש הצילה אותי מטביעה מחשבתית, הזכירה לי עד כמה הופעות מוציאות ממני את המחשבות ,נטו מוזיקה צללים, מילים ושמחה. גורם לעולם החיצוני לעבור ליידי לשעתיים, שומדבר לא קיים פרט לאנרגיה הזאת.

עדין כאפת המציאות מגיעה ואני מבינה שיש תכנונים ודברים שלא יצאו לפעול ושהחיים חזקים יותר מכל תכנון בעולם.

כל אחד רואה דברים מהזווית שלו,

ותופס אותנו בממונטים אחרים בחיים. 

היא מספרת לי איך היא ראתה אותי בסיטואציה הספציפית הזאת, אני קצת מופתעת מהדרך שבה היא פירשה זאת. 

היא זורקת לי את המשפט הזה בשיא הטבעיות, ואני כלכך התגעגעתי אליה. מפרידות בנינו כ40 שנה, אבל היא הייתה מבצרי למשך המון זמן ופתאום זה סמסים ושיחות. 

אנחנו יושבות ובולסות  חניקלי בהנאה, השיחות האמתיות מתקיימות בדרך.

אז משיחה איתה באמת כל סיטואציה מפורשת בזווית אחרת ממש מזכיר לי זכוכיות צבעוניות כשהשמש מאירה עלהן.

* ואני קצת מאבדת פרופורציות.

הולכת לאיבוד ומסתנוורת עד עיוורון אימוציונלי.

שמתחיל בסבבה,

רכבת צפופה עד 0 מקום שהבחור מימין נושף לי בעורף הבחורה משמאל שהמרפק שלה תקוע בצלע שלי , הבחור מאחור שלא מפסיק לדבר, והחייל שמסביר לכולם איך לזוז בקרון שואה הזה.

אולהה, פה זה לא בה"ד 1 מתוקי.

הבוס מתקשר שאדאג לדברים לא רלוונטים, הצפלוחה בא להזיז דברים ומנסה לתפעל אותי ואז לדבר איתי, אני בתגובה דופקת לה מבט שמסביר את התבצרותי במקום עד שהיא נעלמת מעיניי.

ואז מלא רעש לבן ובלאגן, 

בלת"מים, כמו כבאים בשריפת צופים.

ואז מגיעה השאלה שיוצא לי לתקןע בה מבט כמו של בת יענה שתוקעת את הראש בחלון בסאפרי

"אז עם את מזדיינת בימים אלו?"

אחרי 5 דק' וסימן שאלה נוסף..

"עם הבן זוג"

- "וזהו?"

( כן, אבל למי אכפת שכבר יצא לי פצעון חשק..)

הסמס הבא מגיע כרמיזה לצימר , מכיוון שונה לגמרי.

והם עדין רועשים, שמישהו ישים להם משהו במים. 

ככה זה בצללים, 

חי כצל,סוד, בהתחבאות.בזהירות..

צל. 

מיידי פעם איזה קרן אור נשפכת

ואז שוב חוזרת לצל, 

אותו הצל שישאר צל.

מוחבאת.

בתכלס הלב נקרע ונשפך דם והרבה.

פרימים רצים לי בראש אף אחד מהן לא אופטימי.

זה יהרוג אותי בסוף,

ואני יודעת את זה. 

זה הכל בלוף אחד גדול,

2 ידיים על הגרון גומרות לאט לאט את האוויר. 

וגם אני לא מקלה על עצמי קוראת שוב ושוב , והבטן מצטמקת. 

את תהרגי את עצמך , זו הדרך.

כל האיברים הפנימיים שורפים,

מתי הסיוט הזה נגמר?

מתי הסיוט הזה שקוראים לו חיים נגמר? 

הסדקים מתחילים להיראות כמו שבר.

לא, זה לא מהיום, גם לא מאתמול.

תחושת הסחרור הלא בריא, ממש כמו שאוטו מסתובב על כביש ואתה קצת חסר אונים, חוץ מלהחזיק את היד חזק ולחכות לסוף הסיחרור אינך יכול לעשות יותר כלום וגם אין לך מושג למה לצפות (היי, עברו כבר כמעט שנתיים מאז).

אז אוטוטו מסתיימת השכירות שוב, איזה תקווה בלב מקווה שלא יבקש לקום וללכת (מודה נמאס לי לארוז ולפרוק ולגרום למקום להרגיש - בית.).

הרבה זמן לבד גרום לי להיות הרבה יותר רגישה, יותר להביט פנימה, ולצאת מהמגננות שלי (אז כן, אני לא מחבבת את זה בכלל) מסתבר שלשקט יש מחיר.

ובשברים, קצת מרגיש לי שמישהו תקע לי צינור והדם שהצטבר מתחיל להישפך...אלוהה.

#_מי_אמר_שלחיות_זה_נחמד?!

97%

_________________

לפעמיים אני מאמינה במשהו,

בעצם אני מאמינה שאני סגנון  א'..

לאט לאט מגלה שכל הז...

ואני בכלל משהו אחר ממה שחשבתי שאני. 

עכשיו לכי תסביר שיש בך פחדים שבזן א' לא קימיים.

לכי תסבירי למישהו שעומק בפנים את ילדה ממש טובה. (הרפתקנית אבל טובה).

לכי תסבירי שעד שלא מציתים בך דברים, את נשארת כבויה.

לכי תסבירי לעצמך איך לך זה קרה,

ואיך את מבינה שאת מפנימה דברים יופי, אולי יש חלק שהייתי מעדיפה לא לדעת לא להפנים, כי אז יכולת לחיות קצת בלה לה לנד.  

ובתכלס אני לא צריכה להסביר כלום, רק להבין שהדברים קצת מתעגלים, ושזה בסדר להשתנות.