פתחת את עיניך. המהפנט שלך עמד לפניך, אבל לא יכולת להתמקד בו. לא כמו שצריך. במקום זאת מבטך ננעל על שתיים מאצבעותיו, המונפות ממש מול הפנים שלך. רצית אותן בתוך הפה שלך. הצורך רק גדל והתחזק ככל שהבטת בהן יותר זמן.
"אויש, מותק, אתה רוצה למצוץ, חיית מחמד קטנה שלי?" הוא שאל. ניסית להנהן, אוטומטית, אבל פקודת הקיפאון שהוא ציווה עליך קודם לכן עדיין עמדה בתוקף. "נו?! אתה רוצה למצוץ לי את האצבעות או לא??" הוא נפנף את אצבעותיו קדימה ואחורה, במרחק מתגרה מחוץ להישג ידך, כשהתשוקה שבוערת בך רק הולכת גדלה. יבבה רכה ברחה מבין שפתייך.
לבסוף, הצלחת בקושי להסיט את את מבטך מאצבעותיו כדי להביט נואשות בעיניו היפיפיות והעמוקות, והוא הפסיק. הוא הסתכל עליך בחיוך שפשוט התנגן לו בזויות הפה, וראית שהוא מנסה בכוח להישאר רציני. "חיית מחמד כל כך טובה בשבילי. כל כך להוט. כל כך נזקק ונואש".
האצבעות שלו נלחצו אל השפתיים הנזקקות שלך. המוח שלך צרח עליך להישען קדימה, להחליק אותן פנימה, למצוץ אותן. אבל לא יכולת אפילו להתחיל לזוז. זה היה כאילו הוחזקת במקום על ידי שרשראות פלדה.
"וזה בדיוק איך שאני אוהב אותך. נואש, נשלט. נזקק, אבל צייתן. שֶׁלִי."
עינייך נפגשו בעיניו, כשהוא רכן לנשק את המצח שלך, המשותק וקודח מתשוקה אליו... אל גופו וקולו. הוא חייך אליך באהבה ורשעות שובבה, ולחש עמוק באוזנך, בקול שהתאמצת לשמוע.
"שֶׁלִי, לנצח."