ניב כבר לא ממש הבין מה קורה סביבו. הוא ידע שמוטי... עשה משהו, לכוח המשיכה או למוח שלו, או אולי אפילו לשניהם. אבל בכל פעם שהוא ניסה לחשוב על זה, הוא הרגיש את כובד משקלם של הזין המסיבי והאשכים הכבדים שלו, שפשוט גוררים את המחשבות האלה למטה ולמטה ולמטה, עד שהן קרסו לתוך תאווה ועצלות, והוא פלט מין גניחה כבדה שנשמעה קצת יותר מדי כמו שור חרמן מכדי שהוא ירגיש אנושי לגמרי אחריה. העורלה שלו השאירה שביל של טיפות על הרצפה כשהוא זחל אל כיסא הנוח של מוטי, בתקווה שהוא יסביר לניב את הבלבול המוזר הזה שעוטף אותו. אבל מוטי רק ליטף את שערו הבלונדיני בחיבה והושיט יד כדי ללחוץ על אשכיו התלויים. וכשמוטי עשה זאת, עיניו של ניב נדלקו באושר מסומם, חסר מוח.
הוא קיבל את זה במובן מאליו, ניב הבין פתאום. אפילו לא כל כך במובן של התייחסות אליו כאל חפץ, למרות שבוודאי שמוטי אהב לעשות גם את זה, וניב גילה לחרדתו המעורפלת שגם הזין המטפטף שלו אוהב את זה... אבל לא, זה לא הכל. הוא הפך את ניב לחפץ, גרם לו לאבד את זהותו כאדם ולהרגיש כמו צעצוע שמוטי יכול לשחק איתו לפי גחמתו. ואיכשהו, הוא גרם לזה להרגיש כל כך סקסי שזה מילא את ניב בגירוי כל שנייה של כל דקה בכל יום משפיל להפליא. ועוצמת התשוקה הזאת עיוותה את מחשבותיו כמו אבן הנחה על יריעת גומי. הכל קרס לתוך באר הכובד של הצורך הנואש של ניב שייתיחסו אליו כאל דבר, רק בכדי שהוא יוכל להרגיש את הגירוי הפיזי והנפשי שהתבטא במשקל האשכים המשתלשלים שלו, שכמעט גדל מיום ליום. הוא לא יכל יותר לעמוד וללכת כמו אדם עם הביצים הענקיות שלו, שגוררות אותו למטה ככה. הוא היה חייב להיות דבר. חפץ. לא יותר אנושי מחתיכת בקר.
ובכל פעם שהוא נכנע לאמונה הזו, לאותה זהות חדשה, בוגדנית אך מושכת בצורה ערמומית, ניב יכל להרגיש את הזין שלו פשוט מתפרץ בפעימה אחר פעימה של עונג חלקלק כדי לתגמל אותו על השפלתו המתעצמת. כשהזין של ניב שפשף שוב את הרצפה, הוא הזכיר לו שניב הוא עכשיו זונה גדולה עם אשכים נמוכים, שלא יכל אפילו לזכור ללכת כמו בן אדם יותר, זה גרם לו להיות חרמן כל כך, שהוא נאלץ למצוא רהיט ולהשתפשף עליו בחרמנות וגירוי אינסופיים, עד שהמאמץ הוביל אותו לתשישות ואקסטזה. זמזום מתמיד של תאווה חמה וצייתנית שהטביע את רצונו של ניב, וגרם לו לחייך ללא מחשבה, באושר מפגר וחסר מוח. ניב לא הורשה לגמור יותר, ולמרות שהוא ידע שזה הופך אותו לעוד יותר קל לתמרון ולשליטה, הוא כבר לא באמת היה עוד הטיפוס שמקדיש שיקול דעת רציני לדברים כאלה. פשוט לא נשאר לו מספיק שכל כדי לחבר את הדברים האלו בראשו. הוא פשוט הציג את ישבנו הרעב בפני מוטי ונפנף בו נואשות עד שמוטי ליטף את אשכיו הנפוחים שוב, ולחץ עליהם קלות.
הזמנים הכי גרועים היו כשהוא באמת ניסה לחשוב. כשהוא נאבק נגד ההצעות ההיפנוטיות שמוטי טמן עמוק במוחו לאורך החודשים האחרונים, כשהוא סוף סוף הבין מספיק את ההתניה שהוא עובר בכדי להרגיש את הכיוון שכל זה תופס עמוק בתוך ראשו, והוא גילה שוב ושוב שהלחימה במוטי ובהצעותיו מרגישה בדיוק כמו להילחם בכוח המשיכה. לא משנה לאן ניב הלך, לא משנה מה הוא עשה, כוח הכבידה תמיד היה שם, אוניברסלי ובלתי נמנע, מושך אותו למטה ומביס את מאמציו להתרומם, לחשוב, להיות אנושי. וככל שניב נאבק יותר, כך הוא מיצה את עצמו במאמץ עקר ומעייף, והוא אף פעם לא התקרב אפילו ללעקור את המשקל שלחץ על מוחו. הלחימה רק הפכה אותו לחלש יותר. זה עייף את מחשבותיו והקל על מוטי לשלוט בו. וההבנה שזו היתה כנראה עוד אחת מההצעות של מוטי לא גרמה לזה להרגיש פחות נכון ואמיתי עבור ניב המותש. וכשהוא סוף סוף הניח להתרסה שלו להתנדף כמו ערפל מוקדם בבוקר, ניב חש תחושת הקלה כל כך מיידית על חזרתו למצב של שביעות הרצון והשלווה חסרת המוח שלו, עד שהוא מיד חזר אל בעליו, כדי לקבל עוד שבחים וחיזוקים, ולחיצה נוספת על אשכיו המלאים והנפוחים.
