מגיע שלב שבו התענוג פשוט מביס את דניאל. הוא מרגיש את גופו מקרטע, צונח לאחור על המזרון, כשהאקסטזה העצומה של שפתיו היונקות של נועם סביב הזין הבוער שלו, ואצבעותיו הדוחפות של נועם צוללות עמוק לתוך הערוץ המשומן של ישבנו הרעב והנואש פשוט שוברים את מוחו, ומשאירים אותו חסר חושים. שוקע לתוך אושר ואהבה חסרי גבולות, שהוא לא יודע אם אי פעם יצליח לצאת מהם. כל הנחישות שלו, כל הכוח וההחלטיות שהוא העמיד פנים שיש לו כשבא לכאן לספר לנועם, שעד כמה שהמין היה לוהט הם צריכים להפסיק להתראות זה עם זה, כי דניאל מתחיל להרגיש שהוא מאבד את עצמו... הכל נעלם עכשיו. הדבר היחיד שנותר הוא אורגזמה ארוכה ומתמשכת, שמדוממת כל מחשבה, ממש עד למחשבה האחרונה שהייתה לדניאל.
אבל יש שם מחשבות אחרות, מחשבות שנועם הכניס למוחו של דניאל במהלך כל פגישות הסקס הכבדות שהיו להם בשבועות האופוריים האחרונים. וברגע שמוחו של דניאל נרגע לתוך שכחה נלהבת, הוא מצליח לראשונה לשמוע אותן בבירור וללא הפרעות. הן היו שם כל הזמן הזה, הוא קלט לפתע, נמוכות ורכות וערמומיות, מתפתלות בחלק האחורי של ראשו. ואין זה פלא שהוא שכנע את עצמו שהם צריכים לנהל את שיחת ההתנתקות הזו פנים אל פנים, כי תת המודע שלו רצה נואשות לזחול בחזרה לנועם ולקבל את המנה שלו, של ההנאה המושלמת. הוא קלט שהוא הולך ונחלש עוד מאז הלילה הראשון שבו הוא נכנע לאצבעותיו של נועם, הטפטוף האיטי של גמירה אחר גמירה שוחק את התנגדותו ומעצב אותו מחדש ככלי המשחק הניתן לתמרון של נועם, ועכשיו זה הפך לתהליך שמקיים את עצמו - ההתניה כבר בתוכו, וזה המשיך לעבוד גם כשהפה של נועם לא ננעל סביב הזין הבוגדני של דניאל, משגר גלים של עונג ישירות אל מוחו המתרוקן.
ו..וואו, אלוהים, כמה שהפה של נועם היה תפוס כרגע. הביצים של דניאל התכווצו בעונג כנגד דגדוג זיפי הסנטר של נועם, כשהוא בולע במלואו את הזין של דניאל, שהיה גדול דיו בקלות כדי שנועם ישתעל קלות תוך כדי מציצה. הלחץ האקסטטי שהוא הפעיל בעזרת פיו משתלב עם הדחיפות החוזרות ונשנות של אצבעותיו לעומק התחת המוצק של דניאל, כדי להפוך את האורגזמה למצב כמעט תמידי עבור הגבר השפוף וחסר הישע. הוא לא יכול יותר אפילו לפקוח את עיניו, לא יכל לעשות שום דבר עם השרירים שלו חוץ מלנעול את את ידיו בחוזקה על החלק האחורי של ראשו של נועם, ולדחוף אותו עמוק עוד יותר אל בסיס הזין של דניאל. ולמרות שהוא יודע שהעונג הזה ממכר, שזה יקשה עוד יותר על שבירת ההרגל הזה... הוא ממשיך לחזור בשביל עוד מזה, דניאל מבין בהבלחה רגעית. הוא ימשיך לתת למאהב שלו עוד ועוד הזדמנויות לשעבד אותו, עד שלבסוף זה יתפוס לצמיתות.
התענוג הופך אפילו את הפחדים הקשים ביותר שלו לפנטזיות אירוטיות. דניאל מנסה לחשוב על הפיכתו לבובה בעלת עיניים זגוגיות, להיות מוחזק בכלוב כמו חיית מחמד מפונקת, על אימונים ושנים של התנייה שיהפכו אפילו את המושג של רצון חופשי למשהו שייעלם מראשו הריק... אבל השפתיים סביב איברו המתפקע הופכות את הפחדים לחלומות בהקיץ, עד שדניאל שומע לפתע את עצמו לוחש, "כל מה שחשוב זה כניעה", והוא לא מזהה את קולו שלו. הוא רק יודע שהוא גומר, וגומר, וגומר, ויש קול באוזניו שאומר לו לשבור את הרצון של עצמו עוד יותר, וזה מספיק כדי לשלוח אותו לצנוח לתוך עומק של טראנס כל כך עמוק ומושלם, שהוא שוכח מי הוא. הוא פשוט בבעלותו של נועם. הוא פשוט צייתן. הוא אבוד באקסטזה, והוא אף פעם לא רוצה להימצא.
בסופו של דבר, נועם נותן לגוף שלו הפסקה. אבל כשהפה שלו פנוי סוף סוף לעשות משהו אחר מלבד לינוק את דניאל במלואו, ומוחו של דניאל כבר מזמן משוטח ביסודיות מרוב הנאה, ההפסקה בגירוי הפיזי הופכת להזדמנות נוספת עבור נועם לשטוף את מוחו חסר ההתנגדות עמוק יותר לתוך הציות העמוק, שהולך וכובש את דניאל בהדרגה. מפגש אחרי מפגש.