זה התחיל במבט. לא אגרוף. לא דחיפה. רק מבט - כבד, שקט וקפדני.
אלי נשאר בבית הספר עד מאוחר, כרגיל. מועדון השחמט סיים זה עתה, והוא מצא את עצמו לבוש למחצה בחדר ההלבשה האפלולי, המהדהד. הוא בדיוק החל קושר את נעליו כשהדלת נפתחה בחריקה וטל נכנס פנימה בהתנשאות, בהליכה גמישה, חתולית, מוקף בדממה משל עצמו.
"אתה עדיין כאן," הצהיר/שאל טל בקול כמו חצץ ספוג בדבש. אלי הרים אתה מבטו, וקפא. טל לא היה אמור להיות כאן. לא כל כך מאוחר. לא לבד. אין כאן אף מורה שיתערב. שיגן עליו מהבריון.
"אני - פשוט הייתי -", אלי התחיל.
"חֲשִׁיבָה." החיוך של טל לא נגע בעיניו. הוא נשען על ארונית ושילב את זרועותיו. "אני תמיד יכול לדעת. אתה מקבל את הפזילה הזאת. אתה חושב יותר מדי. העווית הזאת על הפנים שלך מסגירה אותך." אלי בלע בכוח.
"מה אתה רוצה?" טל פסע קדימה. לא מהיר. לא מאיים. פשוט... מכוון. כל צעד צלצל כמו מחוג השניות של השעון. אלי יכל לחוש כל צעד בעצמותיו.
"הסתכלתי עליך, אלי," אמר טל. "אתה חכם. חכם מדי. אבל המוח שלך מבולגן. אין לך טיפת משמעת. אין מבנה. אתה צריך... עזרה."
קולו של אלי רעד ונתקע בגרונו. "עֶזרָה?"
טל התכופף עד לגובה העיניים של אלי, ומשהו בקולו השתנה - נעשה רך, קר יותר, כמו שיר ערש במקפיא.
"אתה יודע איך זה מרגיש כשאתה נרדם בכיתה... ואתה רוצה להישאר ער... אבל העיניים שלך רק נהפכות יותר ויותר כבדות, ולמרות שהמוח שלך צועק 'תשאר חד', הגוף שלך אומר 'פשוט תשחרר'?" אלי מצמץ.
אלי מצמץ.
אלי מצמץ.
מבטו של טל היה חור שחור - הוא שאב לתוכו לאט כל גרם מתשומת הלב שהיה לאלי להציע. "אתה לא מפחד ממני. לא ממש," לחש טל. "אתה מפחד מכמה קל יהיה לך להקשיב. לעקוב. לתת לי להיכנס. רק לרגע. רק כדי לראות איך זה לא להיות אחראי על הראש שלך לשם שינוי. להיות חופשי. משוחרר. ריק."
נשימתו של אלי רעדה. "בוא ננסה משהו," מלמל טל. "אל תזוז. אל תדבר. רק... תקשיב."
פיו של אלי נפתח, אבל שום צליל לא יצא. "תתמקד בקול שלי," לחש טל, והטון שלו היה מצופה בקטיפה ופלדה. "תן לכל מילה שאני אומר לבנות כלוב סביב המחשבות המתפזרות שלך. אתה לא צריך לחשוב - פשוט חזור אחרי, בשקט: טל יודע הכי טוב. טל חושב בשבילי."
עיניו של אלי התעוותו. הבלחה של התרסה. טל רכן קרוב יותר, פניהם זה מזה סנטימטרים. "אתה מרגיש את זה, נכון?" טל סינן. "התחושה האיטית... החמה... הזוחלת בחלק האחורי של המוח שלך. כמו ערפל שמחליק מבעד לסדקים בקירות. זה אני. מחלחל פנימה. תובע את החללים שאתה אפילו לא חשבת לשמור עליהם."
זרועותיו של אלי נפלו לצידו גופו. שפתיו רעדו. זה היה שגוי... איכשהו. הכל לא בסדר... נכון?
"אתה רחוק עכשיו. המחשבות שלך שקטות. הרצון שלך, רחוק. אתה תזכור את הרגע הזה רק ברסיסים - כמו חלום שלא שייך לך. אבל הוא יהדהד בראשך בכל פעם שתראה אותי. בכל פעם שאתה שומע את שמי." טל עמד, מסדר את הז'קט שלו.
"שיחה טובה," הוא אמר בקלילות. "אנחנו נעשה את זה שוב, בקרוב." וכשהוא התרחק, אלי נשאר על הספסל, הלב פועם, המוח ריק.
הפעמון שסיים את היום כבר מזמן הפסיק לצלצל. אבל משהו אחר התחיל בתוך אלי. שֶׁקֶט. איטי. בִּלתִי נִמנַע. הוא לא היה טיפש. לא נשלט. לא ממש.
אבל הקול של טל, הריח שלו... הם התעכבו בראשו של אלי. וברכיו רעדו כל הדרך הביתה.