כניעה אמיתית מתחילה בפנים

שליטה מוחית שלא רק שולטת במחשבות שלך, היא פשוט... המחשבות שלך. כתיבה מחדש מושלמת של הרצון שלך וכל מה שהוא מגלם. אין זכר להתנגדות, כי זה בדיוק מה שאתה רוצה. למה שתתנגד למחשבות שלך? למה שלא תסכים עם המניעים שלך, עם הרצונות שלך?

שליטה מוחית שלא מתנפצת ברגע שהיא נגמרת, היא פשוט נמוגה לתוך הרקע. אתה לא חוזר למודעות, כי מעולם לא איבדת מודעות. אתה בקושי שם לב שמשהו קרה בכלל. אתה פשוט ממשיך רגיל, כאילו כלום לא קרה. אולי, לרגע אחד, אתה מסתכל אחורה ומהרהר, כי כשאתה חושב על זה, אתה זוכר איך הלכת אחרי האיש הזה בשמחה אל מחוץ לעיר, ואתה זוכר מה עשית, אתה זוכר שרצית את זה... אבל זה מטורף.

למה חשבת שזה בסדר? למה בכלל רצית לעשות את זה?

או שאולי היית תחת שליטת המחשבות האלו כל כך הרבה זמן, שאפילו ברגע שזה נגמר אתה מסתכל אחורה ואומר, "אה, ברור שעשיתי את זה". מבחינתך, תמיד החזקת באמונות שאתה מאמין בהן עכשיו. תמיד רצית לעשות את הדברים האלה. אתה לא זוכר למה, אבל אף פעם לא היית צריך לחשוב על זה לעומק, וזה בכל מקרה לא משנה כשאתה תמיד כל כך בטוח שאתה צודק.

רק כשמישהו שהכיר אותך בעבר מתמודד מולך עם כל זה, ומזכיר לך שמעולם לא היית ככה, שהיית שונה בעבר, שמשהו השתנה, אתה סוף סוף מהסס. ואתה מנסה לחשוב מאיפה כל זה התחיל, מנסה להבין למה דברים השתנו - וכל מה שאתה באמת יכול לזכור זה זוג עיניים מרתק, והצעה עדינה, ואז את הפה שלך מגיב, "זה רעיון נהדר. בוא נלך".

ופתאום, אתה מבין שאין לך מושג כמה ממה שאתה, מה שהיית, ומה שהאמנת שתמיד היית הוא רק שקר. אתה לא יודע אם כל מחשבה שיש לך עכשיו היא באמת שלך, או סתם עוד הנחיה שאימצת מבלי להבין. אתה לא סומך יותר על הדחפים שלך, אתה לא סומך על התשוקות שלך, אתה בהחלט לא סומך על כושר השיפוט שלך.

אתה לא סומך על עצמך. ולעולם לא תוכל לעשות זאת שוב.

"ללכוד אותך?" אמר המהפנט שלך, רוכן קדימה בכיסאו. "אני לא צריך לצוד אותך, צעצוע. אתה בא אליי מרצון." הוא הושיט אלייך יד ואחז מתחת לסנטר שלך. "ברצון. מתחנן שאשבור אותך. שאמיס את מי שאתה ואתחיל לעצב אותך מחדש לכל צורה שארצה."

הוא חייך, החיוך המסוכן הזה, שהבטיח כל כך הרבה, ועדיין די הפחיד אותך. "אתה בא אליי, מתחנן שאעבוד אלייך, שאלכוד אותך. אבל האם הטורף עוקב אחרי הטרף שלו, כשהטרף פשוט פוסע כל כך ברישול ישירות לתוך המאורה שלו?" הוא עצר לרגע, לחץ מעט בכוח את הסנטר שלך, עיניו נראות משועממות, מביטות עמוק לתוך שלך. משהו עמוק בראשך החל לזהות סכנה. 

"לא. הטורף פשוט מכה. הוא מושך את הטרף למטה." הוא דחף את הסנטר שלך במשיכה חדה כלפי מטה, והמוח שלך מעד, השרירים שלך השתחררו. "ובדיוק ככה, הטרף נתפס. אתה שלי. כולך שלי, כלי משחק לעשות בו כרצוני. אבל עכשיו כשתפסתי אותך, יהיה לי כיף לגרום לך לרדת עמוק יותר, לאבד את עצמך יותר בכל דקה."

הוא הרים את הסנטר שלך מעט. "פקח את העיניים שלך צעצוע. תסתכל לתוך שלי." אתה נענית ללא היסוס. עינייך כלואות בתוך עיניו. "הנה אנחנו מתחילים, צעצוע. לא מסוגל להסיט את מבטך... חסר אונים וחסר שכל ונשלט, כל כך בקלות. כל כך ללא מאמץ. בוהה, ושוקע, ונכנע." המוח שלך התפורר, התפרק, קורס לחלוטין לתוך הקול העמוק של אדונך. 

"תן לרצון שלי לגבור על הרצון שלך. זה מה שרצית, נכון?" הוא הנהן בראשך למעלה ולמטה, ופתאום זו הייתה האמת שלך. "להיות נשלט, משועבד, שבור?" הוא המשיך לדחוף, מושך אותך עמוק יותר ויותר. "אני אצוד אותך מאוחר יותר, צעצוע. ראשית, אני הולך לעשות את זה הרבה יותר קל לתפוס אותך.

ואז, כשתהיה מוכן באמת להיכנע, אני אגרום לך לשכוח את כל הערב הזה. ואז, רק אז, נצא לרחובות. בשבילך זה יהיה לילה רגיל. בשבילי, רק אז, הצייד באמת יתחיל. "

שגב לא זיהה היכן הם נמצאים כשהאיש סוף סוף פתח את תא המטען כדי לתת לו קצת אוויר, אבל זה גם לא שינה לו יותר. הוא הצליח להתפתל ולהוריד את המכנסיים שלו עד לברכיו, ואת התחתונים יחד איתם, ומיד תפס תנוחה מלאת תחנונים ותקווה על ארבע, ישבנו החשוף קורץ לזר הנאה. הוא התנדנד קדימה ואחורה באוויר הריק, כבר שקוע בפנטזיות על זין גדול ועבה, ובהה בנוף הצחיח במין קסם חסר ראייה, כמין חלום בהקיץ שמילא את ראשו הריק. הוא יכול היה להיות בנגב או בערבה או אפילו בירדן למיטב ידיעתו. לא באמת היה לו אכפת.

גם הקולר סביב צווארו כבר לא הפריע לו עוד. הוא הרגיש עכשיו נוח ומוכר סביב גרונו, כמו חיבוק חם, ושגב ידע באופן אינסטינקטיבי שהוא היה עדיין משותק פיזית אם אלמלא היה כבר מרגיש כך. הוא לא באמת הבין את המנגנון שמאחורי המכשיר, ודופק חם של הנאה מינית מילא את מחשבותיו כשנזכר שהוא לא צריך להדאיג את ראשו הקטן והיפה בכל הדברים החכמים האלה. אבל הוא לפחות הבין במעורפל שככל שהוא יירגע וייכנע ללחץ המתמיד על מוחו ומחשבתו, כך יהיה לו קל יותר לנוע שוב בכוחות עצמו. היה זמן שבו שגב עוד רימה את עצמו לחשוב שהוא יוכל להשתמש בהבנה הזו כדי לעבוד על הזר ולברוח, אבל עכשיו שגב רק רצה למצוץ ולהזדיין ולרצות את הזר ולציית לו, והצורך בהונאות העצמיות האלה נעלם מראשו.

הרבה משגב נעלם עכשיו, למעשה, ואפילו שמו היה קשור רק באופן רופף לליבת הזהות החדשה שלו, שנבניתה והצטברה אט אט סביב פעימות ההנאה האינסופיות שהקולר המשוכלל סיפק. הוא כבר שכח את חבריו ומשפחתו. הוא זנח אפילו באופן תיאורטי את מושג ההתנגדות או הסירוב, וכמובן שפרטים קטנים כמו תחביביו ותחומי העניין שלו כבר קרסו לסדקים במוחו השבור ואבדו לנצח.

שגב באמת דאג רק לספק את הגירוד הנעים בין רגליו, ומוחו הרך והחלש היה מסוגל להבין (בקושי) שסיפוק הזר ייתן לו את מה שהוא נזקק לו נואשות. אולי. בסופו של דבר. אם הוא יהיה חפץ טוב. 

שגב רצה נואשות להיות חפץ טוב עכשיו. זה היה באמת הדבר היחיד שהוא השתוקק אליו עוד, ולמרות שהוא יילל חלושות כשהבעלים החדש שלו עזר לו לקום על רגליו במקום להשעין אותו על תא המטען ולזיין אותו בו במקום, הוא גם הרגיש גל של שביעות רצון צייתנית כשהזר הוביל אותו אל תוך מושב הנוסע. זה אמר שהוא הופך לחפץ טוב יותר עבורו, צייתני יותר ואמין יותר, והזר ידע ששגב לא ינסה להשתמש בחופש החדש שקיבל בכדי לברוח, כי הוא באמת רצה להיות העבד שטוף המוח שלו עכשיו. זה גרם לשגב להיות כל כך נואש וחרמן, שהוא יכל להרגיש את איברו הרוטט דולף על המושב שמתחתיו, אבל למרבה המזל הזר הניח שם מגבת בדיוק מסיבה זו.

הכל נראה מחושב היטב, למעשה, ושגב אכן תהה לרגע כמה פעמים אותו הזר התגנב מאחורי גבר צעיר שיצא לריצה היומית שלו, ונעל במהירות את הקולר המחוכם סביב גרונו החשוף, לפני שגרר אותו בכוח לתא המטען של מכוניתו. אבל לפני שמוחו האיטי הספיק לחשוב על זה יותר מדי, הזר הגיש לו דילדו מרשים בכדי לשחק איתו, ושגב איבד כל עניין או מחשבה מלבד לאבד את עצמו באוננות נואשת, דחופה וחסרת אונים. כל דחיפה של הדילדו המשומן לחור הנואש שלו עזרה לתכנות של הקולר לחלחל עמוק יותר... והוא כבר היה עמוק מספיק תחת שליטתו של הזר, עד שהוא מצא עצמו עוזר לו בלהיטות לדחוף את הצעצוע עמוק יותר לתוך ישבנו ומוחו.

בדיוק כמו שחפץ טוב צריך לעשות. 

לא היה אירוע אחד שדני יכל להצביע עליו כנקודת האל-חזור.

למען האמת, הירידה שלו לשעבוד מוחלט הייתה כל כך חלקה, נעימה וללא מאמץ לחלוטין, שהוא לא באמת חשב על התנגדות כמשהו הכרחי, עד להיום, שבו אלי החזיר אותו למצב שבו היה כשהם נפגשו לראשונה, ונתן לו לצפות בסרטון של עצמו, כורע על ברכיו, שואב בתאווה את הזרע שלו.

זה היה הרגע שבו זה סוף סוף זעזע אותו, כשהוא פתאום קלט עד כמה מהזהות הבסיסית שלו הוא איבד. עד כמה הוא נכנע לשליטתו ההיפנוטית של אלי. אבל הוא גם ידע שעכשיו זה כבר היה מאוחר מדי בשביל שהידיעה הזו תעזור לו במשהו.

כי אלוהים, הגבר בסרטון פשוט נראה כל כך מאושר. היה חיוך רחב על פניו כשהטיפות הראשונות של זרע ניתזו על מצחו, כאילו שהוא לא יכל לחשוב על משהו יותר מענג מאשר שירססו אותו בזרע עד שהזין של אלי לא יכול היה להוציא אפילו טיפה אחת יותר. ואז האיש בסרטון זחל קדימה, לגמוע ולמצוץ את הטיפות האחרונות מהקצה הפועם.

דני זכר איך זה להרגיש ככה, לדעת שההשפלה האקראית שלו משמחת את אדונו, ושאין דבר שהוא רוצה יותר בעולם מאשר להיות השרמוטה השימושית שלו. והתחושה הזו הייתה כל כך חזקה, יותר חזקה מכל הלם וזעם שדני ניסה לגייס, עד שהוא ידע שהוא מובס עוד לפני שבכלל התחיל לנסות להילחם.

זה לא היה הדבר היחיד שהוא שם לב אליו - האיש שדני היה פעם (ושוב, כעת) זיהה גם את התלבושת הזנותית והסקסית שלבש בסרטון, שנועדה - כמו כל התלבושות האחרות שאלי בחר עבורו - להפוך אותו לחפץ דקורטיבי, שמטרתו היחידה הייתה להקשיח את איבר מינו של האדון.

הדבר המצחיק היה, שאפילו עם הבנה זו שבאה מראייה לאחור, דני לא הצליח לזהות בדיוק מתי הוא צלל כל כך עמוק לתוך שעבוד מהופנט לרצונו של אדונו.

אלי פשוט שיבח את חוש האופנה שלו בכל פעם שדני לבש משהו קצת יותר חושפני, קצת יותר נועז וקצת יותר ארוטי באופן גלוי, ותחושת הסיפוק החם שדני הרגיש בכל פעם שקיבל את אישורו שחקה אט אט את יכולתו לבחור כל פריט לבוש שאלי לא רצה.

שם בסופו של דבר הכל התחיל, הוא הבין, גם אם פרטי הכניעה שלו התמזגו יחד לכדי גלישה איטית והדרגתית במורד מדרון משומן, כשרק אובייקטיביזציה מוחלטת מחכה לו בתחתית. כשהוא היה רק החבר של אלי, והיפנוזה הייתה עוד צעצוע שהם שיחקו איתו בחדר השינה להנאתם ההדדית. כבר אז אלי עבד על ניסוחים ערמומיים ועדינים, שגרמו לדני לחוש אושר כשהוא זרם עם מה ששימח את אלי. זה היה פתוח, מתירני, שום דבר שהוא היה מזהה ומתנגד לו כניסיון גלוי לשלוט במוחו, אבל זה פשוט... זה גרם לו להרגיש טוב, כשהוא הביא את אלי לסיפוק. ודני מעולם לא באמת שם לב איך זה עבד, שוחק אותו לאט לאט, כדי לשנות בהדרגה את כל הטון של הדינמיקה שלהם יחד.

אבל עכשיו היא קלט זאת. עכשיו, כשמוחו היה צלול לחלוטין בפעם הראשונה מזה כמעט חמש שנים, הוא יכל לראות את שיערו המחומצן באגרסיביות, ולהבין מה אלי עשה ממנו באמת - תוצר של התניה היפנוטית, מעוצב ומהונדס לכדי השרמוטה המושלמת, כורע על ברכיו מול האדון הכל יכול, שהפך את דני לטיפש המתחנן לזין בכל הזדמנות.

אלי סוף סוף הראה לו למי הוא הפך להיות... ודני הבין שהוא עושה את זה רק כדי לשבור אותו עוד יותר. הוא הציע לו את ההזדמנות לחזור להיות. דני הישן דווקא כיוון שאלי ידע שהוא לא יוכל לוותר על תענוג הציות, לאחר שטעם חמש שנים של התמכרות.

ודני חווה סוג של חדש של ייאוש מעודן,  כשהוא הבין שאלי צדק לחלוטין. בשקט, בתבוסה, דני זחל אל בין רגליו של אדונו הממתין, וחיכך את פניו בבליטה התופחת במכנסי העור של האדון.

דני הקודם נאנח בעדינות בפעם האחרונה, ואז וויתר לנצח על כוח רצונו לטובת דני, השרמוטה של האדון. 

מתי ידע שגופו מרומה. הוא יכל לחוש את צורתו של הדבר בראשו, את ההנאה הבלתי פוסקת מהדילדו המודבק לקיר, חודר שוב ושוב לתוך החור הרעב שלו, מעורבב בתחושת הסיפוק העמוק והכניעה הגוברת שקיבל בכל פעם שהוא בלע את הזין של האדון שלו עד לבסיס.

התחושות היו כל כך מעורבות למעשה, עד שמתי לא הצליח להבדיל ביניהן יותר. הוא הבין שזה סוג של התניה היפנוטית, שמשכנעת את המוח שלו ליצור מסלולים עצביים חדשים שיקשרו בין גרונו עמוק, המתמלא בזין של אדונו לבין עוררות מינית, עד שהוא יגיע למצב בו למצוץ את הכלי הבשרי של אדונו ירגיש כאילו שהוא גם מזיין אותו פיזית.

אבל לדעת מה קורה לו ולהתנגד לזה היו שני דברים שונים לגמרי, כך הוא גילה. 

או אולי 'התנגדות' לא הייתה המילה הנכונה. מתי אכן רצה להתאמן אחרי הכל; הוא רצה להיות מהופנט, כה שטוף מוח ומשועבד כל כך עד שהוא כבר לא יזכור שאי פעם היה לו זכות להחליט בעצמו. התחושה המטושטשת שהוא קיבל ה בכל פעם שהתיישב על הדילדו והרגיש אותו חודר עמוק לישבנו הדולף רמז לו שהוא מתקרבת למצב המבורך הזה עם כל יום שעובר.

אבל זה היה כאילו... זה היה כמו להיות במופע קסמים. ידעת שמה שאתה רואה הוא טריק, אבל חצי מהכיף היה הניסיון להערים כמיטב יכולתך על הקוסם ולזהות את הדלת הסודית או את התא הנסתר או את תנועת היד העדינה ולגלות שבסופו של דבר הוא פשוט היה מהיר מדי בשבילך. חכם מדי לעומתך.

מתי אהב את זה כשאדונו סיפר לו איך הוא מתכנת ומתחמן אותו, והוא נפל במילותיו הממולכדת והמתוקות בכל מקרה.

זה עשה את זה יותר לוהט, לדעת שכשהוא התנדנד קדימה ואחורה בין הזין מאחוריו לבין הזין שלפניו, המוח שלו בחר לקבל תענוג רפאים ספונטני, למרות שהתחת והפה שלו לא היו קשורים זה לזה בשום צורה.

זה הפך את זה לסקסי יותר להבין, בצורה המבולבלת והמנומנמת הזאת שבה מתי הבין את הדברים כשהוא שקע עמוק בהזיה המהופנטת של אדונו, שאין לו באמת זין בשרני בגרונו, למרות הלחישות הרכות של אדונו באוזניו, ששיכנעו אותו שהוא בהחלט משופד כעת משני צדדיו.

זה עשה אותו כל כך הרבה יותר מגורה, לדעת שלמרות שהוא ידע את כל הדברים האלה, הם התקרבו במהירות לנקודה שבה הוא יגמור רק בגלל שאדונו יזיין לו את הפנים. והוא כבר לא יכול היה למנוע מזה לקרות.

סוג זה של תכנות גרם למתי להרגיש חלש להפליא, והחולשה הפכה אותו לפגיעה יותר, מגורה יותר, נזקק יותר. וכשהוא היה כל כך שקוע, רגיש ופתוח לקולו של האדון, הוא שמע את זין הסיליקון מתכווץ ומשתולל בתוך החור החלקלק והמרושל שלו, וזה רק הפך את הכל לאמיתי יותר.

יותר ויותר הוא איבד את עצמו באורגיה עצמית של תאווה וכניעה, בזמן שהוא ינק את איבר הרפאים בגרונו, חולם בהקיץ על הרגע הזה שבו הזין של אדונו יזלוג מחמאות מלוחות ולוהטות במורד גרונו הרעב, רק כדי למשוך אותו מצעצוע הסיליקון בכדי לזיין את פניו עם אותו הדילדו המשומש והנוטף, שהוא פשוט התבלבל עוד יותר, ושקע לתוך הריח החזק של שלולית הזרע הנוטפת בין רגליו המפושקות.

והדבר החם מכולם בפנטזיה ההיא, פנטזיה שמתי ידע שעומדת להתגשם רק בעוד כמה דקות קצרות מעכשיו, היה שכאשר האדון ידחף את הזין השחור המזויף אל בין שפתיו, והוא יטעם עליו את החור הרעב שלו עצמו, הוא פתאום יקבל את האקסטזה הנשגבת ביותר עמוק בתוך מוחו המתמכר. ואולי הפעם... אבל אם לא הפעם, אז בפעם הבאה, או אולי בפעם שאחריה... אדונו ייתן לו את הגמירה שהוא השתוקק אליה כל כך הרבה זמן, כשסוף סוף הוא ירשה לו להיכנע סופית, ולקרוא לעצמו "עבד".

ועמוק עמוק בתוכו, מתי כבר התפלל שזה יהיה בקרוב.