ערב קריר, הטלפון דלוק, השיחה בהתכתבות מתנהלת בעצלתיים.
אתה יודע שאתם תפגשו, היא גם, נשאר רק לקבוע זמן ומקום.
פתאום זה הופך היות קשה, יש רצונות שונים, המטרה דומה.
השעה שנקבעה היא 20:00, היא כבר אומרת לך שתאחר ב-20 דקות.
אתה מדייק, מגיע בדיוק בשעה 20:00, מסייר בין השולחנות, בודק מיקומים ובוחר שולחן פניתי הנסתר מהעין.
ההמתנה קצת ארוכה, היא מגיעה אחרי חצי שעה, אתה אפילו לא קם, רק מורה לה לשבת בכסא ליד.
היא מתיישבת כמו ילדה, רגל אחת קדימה ורגל אחת מתחת לישבן, ישיבה נינוחה, מלאה באמון ופתיחות.
היא איחרה, זה NO-NO רציני, אתה נותן לה להשלים את הפער, לגרום לך לרצות לדבר איתה, בוחן את היכולות שלה, מסתכל על הלבוש שלה בזמן שהיא מנסה בכל גופה לעניין אותך.
היא מצליחה!
אתה מסתכל על הנעל שלה, על השרוכים הירוקים שלה, פותח אותם, נותן מחמאה על הסגנון, על הנעל, על השרוך ועל הטעם.
היא מחייכת, מרוצה, אומרת "תודה".
מבקשת רשות לשרוך אותם, אתה מאפשר לה.
השיחה מעניינת, קולחת, המגע הוא רק ווירבלי, אין מגע פיזי, אתה לא מאפשר והיא לא נוגעת.
היא כל הזמן מחוייכת, צוחקת, אתה מייצר מעיין וילון בין שניכם, רוצה שהיא תשתדל, תמשוך אותו הצידה.
והיא מצליחה!
המסעדה נסגרת עוד מעט, המלצרים קצת לחוצים, אתה משלם את החשבון ויוצאים החוצה, קר.
יש מגע ראשון, אתה נוגע בגבה, מעביר יד בקלילות, היא שמה לב, מחייכת.
אתה מזמין אותה הביתה, היא מבקשת שלא, ושתלווה אותה לתחנת התחבורה הציבורית הרחוקה
אתה נענה בחיוב!
מטיילים יחד, השיחה טובה, קר, מתחיל גשם, אתה רוצה הביתה, אבל לא לבד.
היא מסבירה למה לא, אבל זה לא מספיק.
ברגע מסויים אתה מאבד את הסבלנות, הרוח יוצאת מהמפרשים אתה רוצה הביתה, היא מזהה ומציעה לך לחזור, ללכת, לעזוב.
אתה אומר לה, לא!
עוברים רמזור, עולים על הרחוב הראשי אור פנסים עוטף אותנו פתאום, בניינים היסטורים מצידינו, השיחה משתנה, האווירה משתנה.
היא שואלת איך אתה יכול להפחיד אותי?
אתה עונה לה תשובה שלא מפחידה אף אחד, אולי אפילו להפך.
היא שואלת ואיך עוד?
אתה לא יודע, אין לך תשובה מוכנה רק רצון להראות.
נוצר רצון, אתה מרגיש, אתה פתאום מושך בשיערה, היא משתתקת, נמסה מול טיפות הגשם שמטפטפות לה על הפנים.
אתה מתקרב כמו טורף לחיה פצועה, מרחרח את הטרף, בולעה אותה בנשיקה ושוב מושך בשערה.
היא שלך, לגמרי, כל משיכה בשיערה משתק אותה לחלוטין, המוח שלה נכבה, היד שלך מפעילה אותה כמו בובה על חוט.
אנשים עוברים, מכוניות נוסעות, ואתם עומדים במרכז הרחוב, מביטים אחד בשני כאילו אין אף אחד בלבדכם.
היד שלך לא עוזבת את שיערה, היא נכנעת ללא התנגדות לכל תנועה, רוצה שתובלי, רוצה שתשלוט, רוצה לשחרר.
אתה עוטף את פניהם עם שני הידיים, נותן לה לטעום את אגודלך, היא נושכת קלילות, השיניים רוצות לטעום.
אתה מושך את שיערה שוב מוביל אותה אליך, נותן לה לטעום את טיפות הגשם מפניך, מצווארך, מאוזניך, עוצם עיניים למגע לישונה החם.
עיניך נפתחות, אתה אומר לה " אני מזמין מונית, נוסעים אלי" היא עונה כן עם העיניים, המבט מלא בטחון שאין דרך אחרת.
נהג המונית מתקשר, בזמן שהיא מלקקת לך את האוזן השניה, הוא מספר לך שהוא מגיע עוד 2 דקות, והיא מספרת לך עם לישונה, שהיא כאן בשבילך, עבורך, שלך.
המונית הגיעה, אתה מושיב אותה ברכב במשיכות שיערה, הנהג קצת מבולבל, אתה נכנס לרכב, והיא מרכינה את ראשה על ברכיך, רוצה את מגע ידיך שלא יעזבו את שיערה ואת ראשה.
המונית הגיעה ליעדה, אתה מוביל אותה לפתח הבית עם משיכת שיער כמו רצועה לכלב, היא נענת, הולכת, רצה מתכופפת העיקר שהיד לא תעזוב אותה.
עולים במדרגות, נכנסים הביתה.....המשך יבוא