לפני 5 שנים. 23 בפברואר 2019 בשעה 8:41
בפוסט הקודם סיפרתי על הנוצרים הקודשים שהצליחו אולי בצורה מעוררת "קנאה" לחלק מקוראים כאן, לגרום לעצמם לסבל, כאב ויסורים בעזרת עונשים קשים ויוצאי דופן.
הנצרות, ישו שהטיף לאמפתיה נולדה אחרי הכל, מתוך כאב. למעשה, האהבה עצמה בנויה על תשתית נוירוביולוגית שיכולה לפעול רק על גבי מצע של אי־נוחות. איך, תשאלו, יכול נוירון “לדאוג” למשהו? ואיך זה קשור לסבל וכאב? התשובות, מתברר, חוזרות עמוק לתוך העבר האבולוציוני.
חשבו על הכאב כמכשיר לשמירת השלווה הפנימית: אנחנו נבהלים כשמנתקים את החמצן שלנו, ומצטמררים כשהטמפרטורה יורדת לאפס מעלות. הרעב כואב לנו והתקף של זלילה עושה לנו בחילה. הגוף מרגיש את חוסר האיזון הפנימי ופועל לתקנו על ידי ריצה לחלון פתוח, חיפוש מחסה, מזון או אסלה.
איך זה פועל? האותות מהסביבה הפנימית הרלוונטית, או מהעור המקיף אותנו, עוברים אינטגרציה במערכת העצבים, ומחוללים תגובה התנהגותית מתאימה. אריה צועד מולנו בשביל הררי: מערכת העצבים הסימפתטית מכוננת את הגוף ל”נוס או הילחם”. כאשר האריה משוטט באדישות לתוך שדה פרחים במורד הערוץ, המערכת הסימפתטית מחזירה אט אט את לחץ הדם הנורמלי ואת קצב הלב הרגיל. זה נכון עבורנו בדיוק כפי שזה נכון ללטאה - שילוב אותות באמצעות המוח הפרימיטיבי הוא הבסיס של השימור העצמי. ומכאן שהדאגה, במובן הבסיסי ביותר, היא פונקציית יסוד של מערכות העצבים. החיווט לשמירה עצמית ולהימנעות מכאב הוא המקור של הערכים הראשונים שלנו - ערך החיים על פני המוות וערך הבריאות על פני המחלה.
אז מה למדנו?
הפחד שלנו מכאב גורם לנו לדאוג לעצמנו, ובעצם לברוח מהגורם המכאיב....עד עכשיו הגיוני ופשוט :-)
נצלול קצת יותר לעומק ונבין קצת את הביולוגיה שלנו.
מסתבר שתחושת עצמי מינימלית. ה”דאגה” הזאת מתרחבת לדאגה לזולת. וזאת תודות לשני הורמונים האוקסיטוצין ומולקולה אחות שלו, ואזופרסין. שני ההורמונים מופרשים באופן טבעי על ידי אזור במוח שנקרא ההיפותלמוס וכמה אזורי מוח אחרים, ומתחברים לקולטנים ספציפיים על שטח הפנים של עצבים. ההשפעה שלהם על ההתנהגות תלויה בכמות שלהם כמו גם במידת הצפיפות של הקולטנים על פני הנוירונים.
מתקבל הרושם שאוקסיטוצין מופרש במהלך אינטראקציות חברתיות חיוביות ומונע התנהגות מתגוננת כמו לחימה, בריחה וקפיאה במקום. רוגע, למרות מה שבנדיקטוס הקדוש ואלסבת מאואה חשבו, הוא תנאי מוקדם לאהבת הבריות.
מה מיוחד כל כך באוקסיטוצין? גם אוקסיטוצין וגם ואזופרסין הם חומרים קדמונים (בני 700 מיליון שנה), שמופיעים בכל החולייתנים ומעורבים בוויסות המים והמינרלים בגופן של חיות היבשה. הם נמצאים אצל לטאות, אבל אמהות־לטאות אינן מטפלות בצאצאיהן כמו אמהות־חתולות. מה ההבדל, בוודאי תשאלו. השליה, שק השפיר וההנקה באו לעולם ביחד עם היונקים, ובמקביל גדלה גם חשיבותם של אוקסיטוצין וואזופרסין (זכרו: הם מווסתים את משק הנוזלים הפנימי). במרוצת הדורות התחילה השליה להפריש הורמונים חדשים שמסייעים לעורר התנהגות אמהית, כמו אכילה מוגברת ובניית קן. אבל לצד אלו האבולוציה, כמו האבולוציה, שיחקה עם הקיים, וגייסה את האוקסיטוצין לכיווץ הרחם בזמן הלידה (מכאן מקור השם היווני), להפרשת החלב במהלך ההנקה, וגם להשפעה על הטיפול המסור בוולדות. משעה שהתבססו המערכות האחרונות האלו, והתפתחו אזורי מוח התומכים בהן, הדאגה לצאצאים יכלה להתפשט למשפחה המורחבת, ולבסוף גם לזרים: מהלטאה האדישה נולדת הסוריקטה החברתית. הצעדים המכריעים המוליכים מניהול פנימי של הגוף לטיפול בוולדות להתחברות לבני זוג ולבסוף לחברתיות מלאה. מהותם ב”מטרנליזציה” של המוח של נקבות יונקים. מה שמתחיל כראיית חשבון טכנית ואנוכית, מסתיים ברגישות כנה לזולת או אהבה.
רגשות האמפתיה, הההזדהות, והיכולת שלנו להבין את כאבם של אחרים נולדים בביולוגיה שלנו.
אבל לא כל הביולגיה שלנו מורכבת רק שני הורמונים בודדים, ישנה עוד מולקולה בשם סרוטונין,המשתתפת בין השאר בוויסות פעילות הלב, הנשימה, מחזורי שינה־ערות, התיאבון, התוקפנות, ההתנהגות המינית, הרגישות לכאב והלמידה.
תחשבו שכמות הסרוטונין בגוף יחד עם דופאמין ונוראדרנלין, משפיע ככל הנראה על תחושת התיאבון, שיכוך כאבים, הנאה מינית והנאה בכלל, תדמיינו אותם כמעיין ווסת "מצב הרוח" שלכם.
הגוף שלנו עובד כמכונה עיצבית -הורמונלית, הגוף נשטף באדרלנין כאשר אנחנו בסטרס והשלווה הפנימית שלנו מופרת, דוגמאת "האריה צועד מולנו בשביל הררי" , אם בחרנו להילחם או לנוס, הגוף מייצר אנדורפינים על מנת לשכך את הכאב ולאזן את המצב הרגשי ואף לגרום לאופוריה. אוקסיטוצין ואזופרסין מופרש כאשר אנחנו בקשרים חברתיים עם הזולת, רגועים ושלווים, וסרוטונין כאשר אנחנו שמחים ונהנים.
הכל טוב ויפה, אבל אם במקרה האיזון הביוכימי יצא מאיזון, אולי מטראומה, תזונה, גנים פגומים או תופעה מולדת, גנים נמצאים באינטראקציה ברשתות שנמצאות באינטראקציה עם מוחות, שנמצאים באינטראקציה עם הסביבה הפנימית שלהם במעגלי משוב מורכבים כל כך - מסובך!
למי שראה את הסרט שהמלצתי באחד הפוסטים הקודמים, בודאי יכל היה לראות את הסצנה בה הרופא מסביר לבעל, שהמערכת הלימבית של אישתו מייצרת יותר מדי אנדורפינים ועל כן כאב מספק לה תחושות נעימות וסף הכאב גבוה מאוד.
אם בעקבות סיבה זאת או אחרת החיווט שלנו במוח משתנה, והכאב הופך הנאה, קוקטיל ההורמונים לגוף הכואב הוא של אדרופינים וסרטונין ולמכאיב אוקסיטוצין ואזופרסין כאות הזדהות ואמפתיה לכאב - סוג של אינטרקציה חברתית והנאה ועונג משותף.
בפוסט הקודם הזכרתי את המושג הסתגלות חווייתית, כאב זו גם חוויה שניתן להסתגל אליה בדומה לשמחה והנאה ולחלופין אומללות. הדוגמה המפורסמת ביותר למחקר על התסגלות לכאב היא הסיפור המיתולוגי על צפרדע במים רותחים. לכאורה אם שמים צפרדע בסיר עם מים חמים מאוד היא תקפוץ החוצה מיד. לעומת זאת, אם שמים צפרדע בסיר עם מים בטמפרטורת החדר, היצור הירקרק ישרוץ בהם בשמחה. ואם מנקודת המוצא הזאת נעלה את הטמפרטורת המים בהדרגה, הצפרדע תישאר בסיר מפני שהיא תתרגל לשינוי בחום .ואם נמשיך להעלות את הטמפרטורת המים, הצפרדע תתבשל למוות בסופו של דבר.
אין שום הוכחה שאכן הניסוי הזה מוכח, ואני די בטוח שהצפרדע דווקא תקפוץ בסופו של דבר החוצה, אבל הסיפור הוא התגלמות תמציתו של עקרון ההסתגלות.
סיפור נוסף שקראתי לא מזמן הוא אחד המחקרים המעניינים ביותר שנעשו על כאב, בזמן מלחמת העולם ה-2, רופא בשם הנרי ביצ'ר הוצב בחוף אנציו באיטליה, ושם טיפל ב-201 חיילים פצועים. במהלך התיעוד של עבודותו הוא שם לב שרק שלושה רבעים מהחיילים הפצועים ביקשו המשככי כאבים, למרות שכולם סבלו מפגיעות קשות. ביצ'ר השווה את הממצאים האלה לממצאים של מטופלים שהיו אזרחים ולא חיילים ונפגעו בכל מיני תאונות, וגילה שהאזרחים נטו לבקש הרבה יותר משככי כאבים מאשר החיילים שנפצעו בקרב.
הממצאים של ביצ'ר הראו שכאב הוא דבר מאוד מסובך, רמת הכאב שאנחנו סובלים לא נובעת רק מרמת הפציעה, אלא תלויה גם בהקשר שבו אנחנו חווים את הכאב והמשמעות שאנחנו מייחסים לו.
כמות הטראומות, סוג הטראומות ואורכן גורמות לנו להתייחס אחרת לכאב, "לסבול יותר", לפחד פחות ולהתסתגל יותר. אולי זאת הביולוגיה שלנו או הגנטיקה שלנו או בעצם שניהם ביחד, שגורמים לנו להנות מכאב כחווית קתרזיס מיני, עם השלכות "אומנותיות" על גופינו.
מצד שני, ההישענות על הביולוגיה בכלל סופה לאכזב את המאמינים בכוח ההסברי המוחלט של המדע. כולנו שונים,ילדי שבט מאצ’יגואנגה מנהר האמזונס לא מתחנכים כמו ילדים במנהטן, ואסקימואים או ישראלים לא סומכים על הזולת, או מתרגשים, או מקנאים, בצורה שווה או אפילו דומה. “זו התרבות, מטומטם”, אומרת ליסה סימפסון להומר, והיא צודקת.
תזכרו את זה בפעם הבאה כאשר אתם מרים יד, שוט או סטיק...האם זו הביולוגיה שלכם או התרבות שלכם.
