אני ואתם

היו לנו ימים טובים ביחד.

ולילות ממש טובים ביחד.

היית צמודה אליי.

החזקת אותי תמיד, בכל הרגעים הקשים סחבת אותי.

החזקת חזק.

אני מודה לך על הכל.

באמת

אך הגיע זמננו להפרד, זה לא את, זה בהחלט אני.

אני חווה דרייב חדש ואני צריך לרוץ איתו.

ואנחנו, כבר לא יכול להיות.

אני מצטער אם את נפגעת, אבל אני חייב לחשוב על עצמי עכשיו.

וחייב לחתוך את מה שהיה בינינו.

היי שלום.

כאן דרכינו נפרדות

משקיעים כאן במתקני כושר

אפשר להכניס אימון במקום הפסקת צהרים

לא היה פשוט בשבילי לכתוב את הפוסט הקודם.

אבל פרוק של הבפנוכו חייב להמשיך.

בהמשך לפוסט הקודם

בערב ראש השנה עלינו לקבר אני ,אימי ,ואחי הבכור.

היה נחמד, ארבעתנו, עדיין לא התרגלתי לקרוא את שמו של אבי על מצבה.

בדרך חזרה אמא אמרה לי שהיא הכי מתגעגעת לימים האחרונים בבית החולים. שהיא הייתה איתו כל דקה, טיפלה בו בכל דבר, לא נתנה לאחיות לנקות אותו, וכשהבינו שזה הסוף דאגה שיהיה לו נוח ולא יסבול.זה לקח כמה ימים, אמא השתכנעה ללכת להתרענן בבית ללילה אחד, ובדרך התקשרו אליה וביקשו ממנה לחזור.

הוא פשוט חיכה שהיא תלך, עד הסוף הוא דאג לה, לא רצה שהיא תחווה את סופו.

אמא שלי עברה הרבה טלאות בחיים, וניצחה את הכל. כולל 4 בנים קרביים, ועכשיו היא צריכה להתרגל לחיות בלי האהוב שחלק איתה הכל כבר 60 שנה.

ושוב הדמעות עולות. זה צריך לקרות, בגלל זה אני כותב עכשיו , ישר כשזה עלה לי, לפרוק, לא לאגור, להיות קל ונקי יותר, ולהשלים ולהפנים, שאבי האהוב והגדול איננו עוד, ולכל דבר בחיים יש סוף.

אני לא יודע עד כמה רואים.

אבל יש שם דמעה.

כנראה אחרונה לזמן הקרוב

עץ זית ומקינטה בוהים בי עכשיו. הבוקר נעים, ומנסה לעשות שוב סדר בנפש(הולך לי לא רע בינתיים.)

לא מזמן המעסיק שלי שאל אותי

"איך הפנמת את העובדה שאבא שלך מת?"

התשובה הייתה פשוטה, לא נראה לי שהפנמתי בכלל.

עד עכשיו חשבתי שזה בגלל שאני מבוגר, ואבא שלי מת בשיבה טובה אחרי שחי חיים טובים.

בשבעה לא היה כל כך בכי או עצב, יותר חגיגת החיים שלו. היה טיפה בכי ומחנק בהלוויה כשחיבקתי את אמא כשהורידו את הארון.

אבל לא היה בכי, האמת בעברי בכיתי המון, אבל לפחות 10 שנים אני לא בוכה, כנראה הגיל וניסיון החיים והמהפך הענק שעשיתי לפני 7 שנים הקשיחו אותי.

זה מה שחשבתי

אמא גם כל הזמן אמרה שהיא אלמנה מוזרה, שקיבלה את זה בחזקה ובקושי בכתה.

לאחרונה יותר ויתר אני חושב על זה, נזכר בפעם האחרונה שראיתי אותו, בבית החולים, יומיים לפני שניפתר, בקושי זיהה אותי וכשכן המשיך לתת הוראות, כמו שהוא תמיד. נזכר בכל השנתיים האחרונות, שמצבו התדרדר והייתי בא ועושה כל דבר לגרום לו לחייך. ואז זה שוקע, בכל פעם, אני לא אראה אותו יותר.

יופי, עכשיו הדמעות נזכרו לצאת. כי כאן זה המקום שבו אני עושה סדר בנפש. אז אולי זה באמת מה שמתאים.

הוא היה אבא חזק, הוא הפך להיות אבא בגיל 13, זה לא מה שאתם חושבים, אחרי שהוא ומשפחתו עלו לארץ אביו נפל לטיפה המרה, והוא בתור הבן הבכור לקח את תפקיד האבא. וכך דאג לכל אחיו ואחיותיו תמיד. וגם לנו.

לכן אובדן של דמות כזאת חזקה בכל חיי היא לא פשוטה.

וכאן גם הבנתי, ששום דבר בחיים הוא לא יציב, חוץ ממני. וכל מה שיש לי להתלות עליו זה אני.

באמת מתחיל להתגעגע.

המקינטה מנחמת אותי

הצלחתי ברכיבה היום לעלות עליה שלא הצלחתי עד עכשיו.

בפאקינג נחישות שלא נגמרת.

בקצה העליה עצרתי לחכות לשק.

וזה מה שחיכה לי

אין מצב

לול שלי שעדיין לא בת 15 , ילדה נפלאה, אומרת לי שהיא תגיע הביתה חצי שעה לפניי.

אני מגיע הביתה ואין ילדה.

מתקשר

אני בגן הציבורי ליד הבית. 

עם מי?

חברה

אוקיי, תחזרי בקרוב

ואז אני הולך לחנות האופניים, עובר ליד הגן הציבורי, רואה את לול שלי יושבת ומדברת עם....... עם.........

עם........

שני פאקינג בנים. מהכיתה שלה.

Fuck no, אין מצב.

אני הולך אליהם, עם הפרצוף הכי קשוח, הילדה עם הגב אליי, עושה את עצמי הכי מפחיד לשני הילדים וניגש. הילדה כמובן מחייכת, כי אין לה מה לפחד ממני. ואני מתנהג קשוח, מתי את עולה?

עוד 10 דק

ואני מסתכל בשעון ואומר מה תהיה השעה עוד 10 דק.

הכל הכי קשוח כדי להבהיר לבנים האלה

אין לכם פאקינג מה לחפש פה.

11 דק אחרי אני מתקשר, נראה לכם שאני אוותר לה?

היא חיכתה למעלית, ילדה טובה תכלס, סומך עליה.

על הבנים לא

כי אני יודע מה עובר לילד בן 15 בראש.

כי הייתי כזה.

שלום לכולם

שמנו מלך יחיד והמקינטה

אנחנו מכורים לקוראסונים ומאפים.

ואנחנו נקיים כבר שבעה ימים.

מאז שחזרתי מהדרום התחלתי ליישם שינוי דרסטי.

אוכל בריא בלבד. בלי שטויות, כושר, עבודה על הגוף והנשמה. אני שמח להגיד שזה מצליח.

המקינטה ואני התרגלנו לקוראסון של בוקר שהייתי מחמם עליה.

כבר שבוע בלי מאפים.

4 ימים בלי בשר מעובד או דברים לא טובים.

שני סבלתי מאכילה רגשית, רעב לא נכון שהיה מופיע, ועכשיו, דווקא עכשיו כשהתחלתי להסדיר אכילה הוא נעלם. בעבודת כושר אני לוחץ חזק ושמח שכל יום מראה שיפור. הדרך הנכונה היא להרגיש טוב עם עצמך וזה בא מיזה שקמים ועושים ולא נמרחים על הספה, חוזרים מהעבודה ועולים על האופניים במקום נינטנדו .

ומשחררים את הלב

זה תהליך ממש יפה של יציאה לחופשי, התנקות מכל מיני תלותיות שלא לצורך בכל מיני דברים.

לדעת שאני יכול להתמודד עם כל דבר בעצמי, ואני לא צריך אישור של אחרים למי שאני.

זה לא ביקורת על אחרים, ממש לא, אלא יותר שיחרור שלי מצורך טיפשי שיצרתי.

זה כיף להשתדרג בכל רגע בחיים, להיות טוב יותר וחכם יותר מיום אתמול.

ולדעת שאני יניב, וזהו.

והיום, זהו היום הראשון לשארית חיי.

יום נפלא ממני ומהמקינטה.

בלי קורסאון

אז תכננתי לפגוש את ליבינג , אבל הוא הבריז, והייתה לו את הסיבה הכי מוצדקת בעולם, יהיו עוד ימים.

וגם ככה תכננתי אחרי לפגוש את חברתי הטובה fatpanda שלא נפגשנו מלא זמן.

הפעם היא פתחה את ביתה בפניי ונתנה לי אירוח מלכים.

ושנינו מצאנו לנו נקודת שלווה משותפת לכמה שעות, קישקשנו בלי סוף ולרגע כל העולם נכבה.

היה ממש כיף. ליבינג אמנם חייב לי אבל הוא נתן לנו עוד זמן לנוח.

תודה לך שפתחת את ביתך בפניי פנדה מתוקה.

טוב שיש חברים כמוך בעולם.

וגם בימים לא פשוטים כאלה, תמיד טוב לפגוש חברים טובים ולהשען אחד על השני.

היה ממש כיף , אפילו שביציאה ממך תפס אותי צבע אדום (השני שלי היום).

תודה על מקום שליו אפילו לקצת זמן.

זהו

האופניים לא יסעו לבד ומכשירי הכושר כבר תוהים איפה אני.

ערב נפלא ושקט לכולם.

מאז הבוקס שחטפנו לפנים

שנה אחרי שמר ביטחון הבטיח

שנה אחרי שצמרת בטחונית אמרה "מוכל ומורתע"

שנה בלי תשובות ל"למה הם נתנו לזה לקרות"

שנה מאז והפרקליטות הצבאית עוד לא הגישה כתבי אישום לאף אחד מהרוצחים והאנסים, אבל נגד חיילים שנלחמים בשבילנו כן.

שנה מאז שבר האמון שלא אוחה, וגם לא נעשה שום ניסיון לאחות על ידי אותם אנשים.

שנה בלי כל האנשים שמתו מאז.

חור שלעולם לא יסגר בנישמתנו.

שנה מאז שמשפחת ביבס נעלמה .

שכל אחד מאיתנו יעבור את היום הזה כמו שנכון לו.

ונחזור לחייך בקרוב.

כי אם לא

אז הם ניצחו.

אהבה ובריאות לכולם

אחרי שפירקתי את עצמי ברכיבה ומכשירים.

אני צריך אישה לפרוק והרכבה.

ניתן לצרף את התפקיד לתפקיד המתכרבלת.

ניתן לפנות בפרטי