אני ואתם

למה חשוב לי כל כך שאדם שקרוב אליי יחייך.

וכי מה זה בכלל חיוך?

למה כל המאמץ? הפעלת שרירים וכל זה.

כי בתוך כל אחד מאיתנו יש שמש בלב, והשמש הזאת מניעה אותנו.

כשרע לנו ורע מסביבנו השמש הזאת שוקעת, ואז אנחנו חלשים ואיטיים ודכאוניים.

אבל

כאשר מישהו קרוב מחייך אלינו, השמש הזאת קופצת החוצה, ואם גרמנו לחיוך הזה, אנחנו ביום חמסין בלב.

אנחנו והקרובים לנו מאירים את הלב אחד של השני.

נותנים את הכול להמשיך.

ומה יותר טוב מלחייך ולהאיר מישהו קרוב אלייך.

אז לחייך, כי ככה תתנו אנרגיה לקרובים אליכם.

והנה דוגמא נדירה

סיפור קצת אחר

סטיב וונדר בדרכו לגדולה ולהאיר את העולם, מחייך את זאת שהשרתה אותו ונתנה לו את האור שחילק לעולם, האלילה אלה.

הקלטה נדירה.

אבל אפשר לשמוע את החיוכים שלהם

ואת האור שלהם.

חם כל כך, הכל איטי יותר.

קשה לנשום לפעמים.

אבל הכי גרוע כשהשמש חזקה כל כך, הצבעים שלנו דוהים. וזה מרגיש נורא.

ולפעמים, רק מגיע מישהו , גדול מספיק, ועושה לנו קצת צל,  נותן לנו את האוויר הקריר, את הרגע הזה לנשום, ואז

הצבעים שלנו זוהרים שוב מחדש.

לא לתת לצבעים לדהות אף פעם.

כי זה מי שאנחנו.

כשהילדה שלו זקוקה לו.

כשערב שהיה אמור להיות שמח פתאום הופך לרע, אבא יגיע מיד, יקח אותך הביתה וידאג לך.

אבא תמיד יבוא בשביל הילדה שלו.

בגלל זה הוא אבא.

נכתב בלשון אבא

לא ddlg

בעקבות דיון שהיה לי אני כותב פוסט זה:

אני כתבתי הרבה איך אני רואה את ה24/7 ויחסים בדסמים כהכלה גדולה של השולט לנשלטת, תמיד הקשבה, זמינות, ולתת לה את המקום המלא להת פרק ולפרוק.

הקושי לפעמים נובע במקום אחר.

זאת עדיין מערכת יחסים, והכלה הולכת לשני הכיוונים.

שולט הוא עדיין אדם, וגם לו יש ימים קשים בעבודה, בעיות עם הילדים, או פשוט קושי של החיים , ובזוגיות אפילו בדסמית יש מקום מלא גם לרגשות שלו, נשלטת גם אמורה לתת לשולט, מידי פעם את המקום של להוציא את מה שהפריע לו היום, תסכולים, לתת לו את המקום הרגוע והנוח לנקות את הדאגות ולהתחזק, כמו שהוא תמיד  תמיד נותן כתף חזקה שאפשר לשים עליה ראש ולהרגע, לפעמים אפשר לתת לו ציצי רך ונעים שישים את ראשו וישכח מהצרות.

זה לא חולשה, זה לא התהפכות היוצרות, כל שיפחה רוצה לשרת את אדונה, כל ליטלית רוצה דאדי שמח, כל כלבה רוצה שהבעלים יהיה מרוצה, כדי שיהיה חזק תמיד, לפעמים הוא צריך את ההכלה של בת זוגו.

אך יש מקרים, שאחרי שיש הכלה כל כך גדולה של השולט, הנשלטת מאבדת את המקום המכיל שלה, ושם לפעמים נוצרים קשיים.

נק למחשבה

הגיע המכשיר חשמל לשיחרור כאבים.

נוח, נתלה על החגורה , ופאקינג נעים. אוי זה זה משהו.

ואני רק חושב מה אני יכול חעשות עם זה בסשן.

אני פותח פינה חדשה בבלוג.

שואל על דברים שאני נתקל בהם ולא מבין את ההיגיון שלהם.

בגלל שאני בומר, מבוגר, לא מבין, או חוטא שוב ושוב בכך שאני מחפש הגיון.

מוזמנים לענות, להסביר או לנהל דיון.

והיום בפינתנו דברים שאני לא מבין:

אדם שבהתכתבות שואל אותך שאלה, ומתנתק מיד, וזהו.

אז למה לשאול שאלה בכלל?

איזה בוקר שבת נפלאה.

שמש נעימה מאוד,

השקט של חריש,

ניחוח המקינטה מתערבב עם ריחות "החביתה מה שבא לי".

נעים, שקט ונחמד.

ונראה טוב

וכשאני מסתכל על זה, וחש את כל העונג בבוקר הזה,

אני תוהה לעצמי

מה חסר לי כאן?

שיהיה לכולנו בוקר ושבת נפלאים.

אני אדם מתון ושקול. רגוע, אוהב את השקט.

אבל יש בתוכי, גם את זה שעושה דברים בהחלטה של רגע, מפתיע, מטריף, בקיצור קצת פסיכי.

מתי הוא יוצא?

לבד זה חסר טעם, כשאין אותך לסחוף מהרגליים.

אבל ביחד?

החיים יכולים להיות נסיעה ברכבת משוגעת.

מהירות גבוהה ועצירה פתאומית, אורות מהבהבים, ואנחנו נסחפים, עפים עם עצמנו, בעולם רק שלנו, קופצים ליער הקרוב , נקשרים, מתחככים, ואז עולים שוב, נוסעים במהירות, ואז יורדים, קולר, רצועה ומוציא את הכלבה לטיול.

מה יהיה עוד שניה? מי חושב על זה בכלל.

החיים הם שלנו והם חד פעמיים, נתת לי את המפתחות לנסיעה הזאת, אז קדימה ממריאים.

הרכבת לא עוצרת, לא מחכה לאף אחד, וכן יש לה כנפיים, ואשלוף אותם רק לי ולך.

הדוד סטן סקסי בעינכם

נשאלתי לא מעט על ידי נשים שהיו איתי

למה אתה משקיע כל כך? הסבלנות, העטיפה, הדאגה, למה אתה צריך את כל זה? ולא רק סשן פסיכי והזיל ריר ולהנות.

אז

כי זה אני, ככה אני, ומה יוצא לי מיזה?

אני כל הזמן כותב על הידיים שלי, וכמה שאני אוהב לעטוף איתם. כי הן חזקות ומגינות, מגן הוא חלק מהנשמה שלי, מאויב אמיתי או כזה שבראש, כזה שלא נותן לישון, כזה שלא מרשה להתרומם. 

הידיים שלי מחוברות ישירות ללב, ויעטפו חזק חזק ,יתנו חום שיחדור לתוכך, ואת תרגישי הגנה, שתשחרר אותך, ותרים, וכל האויבים שבחוץ ובפנים יעלמו, שבתוך הידיים שלי תשני עמוק כל כך, עם חיוך כזה יפה שעולה רק כשיש שלווה.

פניה של אישה מקבלים יופי מיוחד כאשר השלווה חודרת פנימה, והחדיר את השלווה הזאת, ליצור את היופי הזה, ולהיות עד לו, מה יותר טוב מיזה?

אני אגיד מה יותר טוב.

תחושת ההגנה והשלווה יתנו לך להכנע בלב שלם, לרדת על ברכייך מולי ולהיות חומר ביד היוצר, אישה שנכנעת לך בגלל מה שאתה נותן לה. כאילו אני באמת צריך להסביר את הריגוש העצום שבזה?

רק סטירת לחי וכמה מילים וגמירה? זה מה שאחרים רוצים?

אז אני צריך יותר, כן אני אחר, להכנס לך דרך העיניים, לזרום לתוכך. לתת לך את כולי, ואז תהפכי את עצמך לשלי. לא לבעלות לב חלש.

וכשתקומי משנת השלווה הזאת, אשב לידך עם חיוך ענק, ידיים עוטפות ומלטפות, ואחרי הקפה, תשאלי מה עכשיו?

ואז תביני שאת בכלל לא צריכה לדעת.

אני פשוט אקח את ידך בידי, ואקח אותך לגן, ואראה לך את כל מה שלא רואים משם, מאיפה שהיית עד היום.

אז לענות על השאלה מההתחלה

כי זה החמצן שלי, לא יכול בלי זה.

תהנו משיר מדהים