אם למישהו/י הפוסט הזה נקרא כלוחמני או כועס, אז הוא לא.
להיות לא פוטוגני, או צלם סלפי גרוע, כאן במקום הזה וכשאתה פנוי להכרויותהיה נראה כבעיה תמיד, אבל מהר הבנתי שלא, בעולם ההכרויות זה יכול להפוך ליתרון.
תכלס, אם יש מישהי שיש לה טעם ספציפי, ורק התמונה קובעת בשבילה, אז זה אופיה, רצונה וזכותה.
בהגינות גדולה אומרות שלא מתאים, ושנינו אומרים יאללה ביי.
כי תכלס, זה הראה לנו שאנו לא מתאימים, היא לא מחפשת אחד כמוני, ואני לא מחפש אחת כמוהה.
ומה שנראה כחיסרון חסך לשנינו זמן רב.
גם תכלס, למי יש זמן להעלב?
וכן, יש את אלה שלא אומרות כלום, כאילו כלום, שום דבר, בסדר, עם אופי כזה בטח לא אסתדר, רק מעניין אותי מאוד, איך הן היו מרגישות שאחרי שמראות תמונה הן חוטפות גוסטינג, לא רוצה לדמיין את זה.
יש לי העדפות פיזיות כמו לכולם, אבל אני מחפש משהו עמוק יותר, אבל זה אני, אז מתאים לי אחת כמוני, שאם תרצה לראות תמונה שלי זה רק בשביל לשים פנים לאדם.
ותכלס תרצה להסתכל אליי פנימה, ומשם לקבוע.
אז אני יודע שזאת מדוייקת לי יותר, אחת שרוצה גם להרגיש את הנוכחות שלי, הריח שלי, המגע עם הנפש.
המוזיקאי האהוב עליי ביותר אי פעם לעד ולתמיד הוא שלום חנוך. בתור אדם שהרוק הוא חלק מנשמתו אסיר תודה אני למוזקאי הזה שנתן לנו את המתנה הענקית הזאת. אך גם כל מי שאוהב זאנר אחר במדינה חייב לו את אותה תודה כי הוא זה שיצר את המהפכה הגדולה שאפשרה לכל זאנר אחר במדינה להתפתח מאז ולתמיד.
ממש קצת אחריו באהובים המוזקלים שלי נמצא בארי סחרוף. ויש לכך כמה וכמה סיבות, אך בארי סחרוף מצייג לי גם מסע אישי ולאומי שאני ורבים מאזרחי המדינה עברו.
בארי סחרוף בעצם גדל באחד מכורי ההיתוך הכי גדולים של המדינה וזה שכונת עולים. עליה גם כתב את שירו הענק "כמה יוסי" שלדעתי הוא אחד השירים הכי ישראלים שיש.
סחרוף בעצם התחיל את. הקריירה שלו בצד המרדני והפרוגרסיבי, עזב את הארץ עם רמי פורטיס ומינימל קומפקט וזכה להצלחה גדולה בארופה.
כאשר חזר לארץ הוא היה חלק מתחיה חדשה ומדהימה שקרתה בתחילת שנות התשעים, תחיה של הרוק והחופש המוזקלי שהתחיל בעולם וחילחל מהר לישראל. הייתה הזכות הגדולה להתקיים ולספוג את התקופה הזאת.
סאחרוף בעצם הפך לאחד ממיסדי הרוק האלטרנטיבי בארץ, באותה גישה ששלום חנוך הביא בשנות השיבעים וגרם למהפכה כך גם סחרוף ופורטיס וכל השאר אמרו "זובי עליכם, אני עושה מה שאני אוהב, מי שלא אוהב שלא יקשיב".
החידוש הזה הביא למדינה רעננות מחשבתית שליוותה את כל התהליכים הגדולים שקרו בשנות ה90.
ישראל התפתחה וגם העם ורעיונות חדשים החלו לעלות, בכל תחום.
סחרוף המשיך לשבור גבולות מוזיקלים ואת השכל שלי שבכל פעם המציא דברים מחדש ועשה טוב, לא סתם מוזיקה שמיתנגנת ברקע, אלא מוזיקה שמעוררת את המוח.
עם הזמן סחרוף הצחיל להוביל מעיין טרנד שרק התחזק עם השנים, הוא לא הוביל, או קרא לעשות, הוא פשוט עשה, וזה משהו שבאותו זמן חילחל ברב העם וגם בי, חזרה יותר למקורות, אהבת העם, אהבת הארץ.
תמיד אהבתי את העם והמדינה שלי, אך התפכחות שקוראת בעשרים שנה האחרונות גורמת לי ולהרבה אחרים לאחוז חזק יותר במי שאנחנו, ולאהוב יותר את האדם שלצידך.
אותו מורד פוגרסיבי משנות השמונים החל יותר להתקרב למוסיקה יהודית ויותר לעם עצמו, החל לשתף פעולה עם זמרים דתיים וגם להוריד איזה חרם מטופש שאומנים מסויימים החליטו עליו.
ישנו סירטון קטן ועלום בו נראה מה שלדעתי רגע גדול במדינה, רגע לפני הכניסה לעזה, בארי סחרוף עומד על מכולה, עם גיטרה ומגבר פשוט, מולו המוני גיבורים שעזבו הכל לסכן את חייהם כדי להגן עלינו, ושר ביחד איתם את שיר למעלות, ואין יותר ראויים מהגבורים האלה להיות שם ברגע הזה.
ככה בעצם אני רואה מסע חיים של אדם שהוא בעצם מראה למסע חיים של מדינה ועם .
כל זה היה ניתוח שלי בלבד, אחד מתחביביי הוא לחבר תמונות ונתונים ולתת תמונה גדולה יותר.
אין כאן שום ניתוח אוניברסיטאי או משהו שיכול להקרא כמחקר,
רק מלך יחיד עם הראש והעיניים שלו.
בהופעה האחרונה שהייתי שלו, שלצערי הייתה לפני הרבה זמן, בסוף כל שיר צעקתי בקול רם
נראה לי שאהפוך את זה לשיגרה, הליכה בריאותית , חיזוק הברך, בחוץ נעים.
יצאתי ללא מסלול מתוכנן, שקט בערב בחריש, מזכיר לי מושב. ואז אני קולט שאני בדרכי אל היער שנמצא בפאתי העיר. ואמרתי לעצמי, נכון הליכה לילית ביער, טבע, אוויר. אבל את מי אני מסבן פה? המוח האפל שלי רוצה לראות, להפנים את האווירה של היער בלילה, לבדוק אם יש פרטיות, בעיות בטיחותיות, העדר גורמים מפריעים, מציאת מיקום אידאלי, כל מה שצריך כדי להביא לכאן אחת, ולתת לה את הסשן של הלייף, שמבחינתה כל העולם יהיה אני, העץ, החבל והירח.
ולי, הכנות מכאן עד הודעה חדשה, אז כדאי להתחיל עכשיו, הרי מודיעין לפני מבצע מבוצע כמה וכמה פעמים, יש לבדוק אם תמיד שקט שם או שזה היה חד פעמי, למצוא את המקום האידיאלי ולפקוד אותו כמה פעמים, להכיר כל סמ שלו בחושך, ליצור חיבור עם העץ המתאים, לחשוב מה נביא במקום נרות, מה לבטיחות, מה להגנה אם יהיה צורך, איזה אביזרים יתאימו, לעשות זאת במסגרת משחק תפקידים או פשוט להוליך אותה לשם? המוח האפל שלי יעבוד שעות נוספות, וזה כיף.
אני אולד פאשן, פותח דלתות, מושך כיסא ואוהב את הרעיון של להשקיע בעבור אישה שהיא שלך, זה לא משנה באיזה צד של השוט אתה, להראות לה את מעשייך, את עבודתך, שנעשתה בשבילה, לא בשביל מילים יפות או איזה אישור, כדי לראות אותה שוכחת את עצמה ואת העולם, מלאה בביטחון שהיא מוגנת, ובוטחת, ואז מתמסרת.
התמסרות כזאת זה הדבר הגדול ביותר שאוכל לקבל.
האישה שאיתי היא שפחה, רכוש, אבל תובל ותוצג כאצילה , עדינה ונשית, אשר רוצה אותי כסלע יציב .
ובשביל זה שווה ללכת 500 מייל אחרי ניתוח בברך.
אז ההכנות למבצע מתחילות, אפילו שעדיין אין שפחה אצילית לקחת ליער לסשן של הלייף.
500 מייל ששווים ללכת אותם, אפילו מאדינבורו.
כי בסוף אני אהיה הגבר שמתעורר לצידה
כן, עם השתיין, הרוזן דינקולה ועכשיו הפרוקליימרס, מי שעוקב אחריי מספיק מבין עכשיו שאני אוהב סקוטים.
אז למי שיש קליפים טובים של חמת חלילים מוזמן לשלוח.
נער בעל שיער ארוך שחווה את התחיה המחודשת של הרוק בארץ ובעולם.
ולפתע, ככה פתאום, גילה הנער שהוא יודע לתופף. ושהוא לא רע בזה בכלל.
הוא מצא את המקום שאותו חיפש לנישמתו, לפריחתו בזמן התחייה הגדולה במוזיקה שהזינה את נשמתו.
הוא במערכת התופים חיבור שלא הכיר מעולם, הוא מצא רוגע והשלמה. וביטוי גדול לידיו שגדלו עוד ועוד.
במהלך חייו עבר מסע מגוון עם כישרונו אך בצער רב היו הפסקות גדולות.
רוחו הייתה מתרוממת כאשר ישב על המערכת, באחורי הבמה, וראה קהל משולהב, קופץ ורוקד, שמח ומתלהב בזכות עוצמת ידיו והקורדינציה במוחו.
וכיום
עם שיער הרבה הרבה יותר קצר ( הסתפרי היום) , נמצא באחת ההפקות הגדולות, אך תמיד כדי להעלות חיוך בליבו, הוא נזכר איך כולם היו מתגודדים מסביב ללהקה, ושוכחים את העולם.
אני אדם שמרן, ולמדתי ממזמן שהשיפוט הוא לא לי, חוץ מבעבודה ברמה המקצועית.
ניסיון החיים שלי הראה לי שכל אדם מוצא ומבין את מה שנכון לו. אני יכול לא להסכים, אני יכול לתת מחכמתי, אבל בסופו של דבר כל אדם לשלו.
עם הזמן מצאתי את מה שנשמתי יודעת ורוצה, גיבשתי את מבנה האמונה שלי, למדתי נושאים שמעניינים אותי, פיתחתי את דעותיי, ומצאתי את מקומי הטוב. 48 שנים של חיים בעולם הזה הראו לי שכל אמונה או דעה גם יכולים להשתנות. אבל מצאתי לי את תא החיים שלי.
אני מסתכל תמיד לצדדים ובוחן מקומות אחרים, יש כאלה שנראים נחמדים, יש כאלה שאומר שהם לא בשבילי.
אבל תמיד ידעתי שכמו שטוב לי במקומי, למישהו אחר טוב שם.
אני לא אדם שמחפש לצאת ממקום הנוחות שלו, מלבד הפעמים של מערכת יחסי שליטה, שם אין ברירה.
טוב לי במקומי
אבל למדתי כבר, פעם אחרי פעם, שיש פעמים בחיים שפתאום אתה רוצה לפרוץ גבול, לקום מכורסאת הטלויזיה וללכת אל הדלת. זה קורה מכל מיני סיבות.
בעיקר בגלל אנשים או ארועים מיוחדים.
רב המקרים זה קורה ספונטנית.
ויש מקרים כמו עכשיו, שמשהו זוהר לי בעיניים, והשכל מתמלא, ומתוך החלטה מודעת אני קם ומתחיל ללכת לכיוון דלת היציאה, ואני אצא החוצה, במודעות מלאה, בלב שלם ומתוך רצון שלי בלבד. למה?
כי חיים רק פעם אחת, וחלק גדול מחיי פחדתי מסיכונים ונשארתי על הגדר.
האם יש סיכוי שאכשל?
בטח
האם יש סיכוי שאפול?
בוודאי
האם יש סיכוי שאצליח?
בטח ובטח
אבל החיים הם לא הנפילות , אלא איך שאנו קמים, וזה תמיד רווח.
האם אני אפסיד משהו אם הכל יכשל?
מה פתאום, אי אפשר להפסיד מה שלא היה לך מלכתחילה.
אני הולך לחצות את הקווים שלי, להשקיע את עצמי, ומקסימום, להרוויח בגדול.
אני תכלס אדם זוגי, ישן יותר טוב כשאני מכרבל, קם עם חיוך אחרי לילה שאני מכרבל (בכאילו רק מכרבל).
אם אני שותה קפה במרפסת זה מול כיסא נוסף.
ואני אוהב את זה, את הרצון לחיות עם אישה, לתת לה אותי, לחפון אותה אליי ורק להסתכל עלייה מחייכת.
ככה לשבת מולה, המקינטה בינינו, לספוג קרני נשיות מול הזריחה, להתפעל מהיופי שלה כל פעם מחדש.
לא העדפה פיזית כזאת או אחרת, אלא יופי שמוקרן מהעוצמה הנשית שלה, עוצמה שלא קשורה לכוח פיזי או יכולת פיזית, אלא עוצמה נשית אמיתית שנובעת מהעודנה, החן והאלגנטיות, עוצמה שאי אפשר להתעלם ממנה, שאלך איתה ברחוב כולם כאחד נשים וגברים יבהו בה ואני רק ארצה לשים לה רצועה וקולר ולצעוק לכולם "היא שלי".
להסתכל עליה מלמעלה כל הזמן כדי להגן עליה, ובשביל זה אצטרך לגדול כאדם כל הזמן ולהיות טוב יותר ויותר. וכך היא תעצים אותי בזמן שאעצים אותה.
