אני ואתם

העולם הואנילי מלא בקשיים ודרישות.

להיות הורה, להיות אדם עובד, הרבה אחריות, לספוג אנשים אחרים ובתוך כל זה לא לשכוח להיות האדם שאתה.

ואז את מופשטת מהכל, שוכבת עם רגליים פתוחות, מבוטלת, חסרת משמעות, חפץ שנועד לספק את רצונותיי.

מקבלת אותי לתוכך בחוסר עונים, גופך לא שלך, משומש לצרכיי ולרצונותיי ולתאבותיי.

אני מרוקן אותך לחלוטין וממלא אותך בי.

את רכוש, וזהו, מופשטת מכל הנטל של העולם הואנילי.

לוקח אותך למסיבה, משוויץ בך לעיני כל, רכושי הפרטי. מנשק מלטף, מכאיב והכל לעיני כולם.

ואז הסשן מתחיל, פינת הסשנים במסיבה מתוכננת היטב כך שאפשר להנות מסשן בעולם שלנו. קשורה בשרשרת חוטפת באחורייך בלי סוף. המוזיקה חזקה ההמולה גדולה, את מרצה את הדרקון הסדיסט שלי מתוך רצון מלא, מרגישה את החגורה, את הפלוגר, את הידיים, את הליטופים, אני מסובב אותך וקושר שוב. את מולי חשופה , עדיין מבוטלת, עדיין חסרת משמעות, השדיים חוטפים עוד ועוד. הפנים מאדימות, ואת רוצה עוד, את מרגישה איך בכל מכה אני מנקה אותך מכל מה שמרע לך, מרוקן אותך, מבטל אותך, מרפא.

סיגריה אל מול כולם, אחרי האפטר קייר.

כל אחד יכול לראות שאת רכוש פרטי, חפץ.

ואת, מרגישה מבוטלת, לסרת משמעות, זוהרת, חזקה, מאושרת, עפה לשמיים.

בעלת משמעות גדולה נאהבת, נחשקת, מחייכת.

והנה את שיפחה

זונה

רכוש פרטי

אישה

אדם

שלי.

לקח לי שבוע לעבד את כל מה שהיה בסשן הזה ולהפוך אותו למילים.

אין לך מושג מה היה שם וזה אחד מתפקידיי לנסות לתאר לך.

את יודעת כבר שכל סשן שלי נועד לחזק אותך, להרים את שנינו, לחבר אותנו יותר ולתת לנו כלים להמשך.

אני יכול לתכנן סשן שלם עד לפרטיו האחרונים, להכין הכל.

אני יודע תמיד איך הסשן יתחיל, כי אני קבעתי זאת, אבל לא תמיד ידוע איך הוא ימשיך.

הסשנים שלנו עוצמתיים מאוד, אין אצלנו סתם, כמות הרגש שמועברת בסשן שלנו היא רבה כל כך, בחיים הרגילים שום דבר לא יכול לבטא את האמת הפנימית שלנו ואת מה שאנו מרגישים באמת.

אז החלטתי לתקוף סוגייה מסויימת בחיינו עליה דיברנו לאחרונה. רציתי שהסשן יתן לך כלים ודרך להתמודד עם זה בהמשך. קשה לך, אני יודע זאת, לעמוד מול מצבים מסויימים. את מתנגדת, לא סותמת את הפה, הכל כדי לא לעמוד מול זה.

אך לזה בדיוק הסשן נועד

לכפות את ההתמודדות על שנינו.

אני מכריח אותך לבצע תרגילים

ואת קורסת יותר ויותר פנימה.

בשלב כזה עליי להחליט:

-האם להפסיק

-האם להעניש ולשבור

-או לקחת את כל ההתפתחות הזאת לכיוון אחר.

ואז לקחתי אותך למיטה

התחלתי להכאיב יותר ויותר.

תמיד יש לך רגע קצר כזה שאת מחליקה אל תוך הספייס.

אך השלב הזה לא הגיע.

הבנתי שאת יותר ויותר נעמד מול המצב שאת מנסה לברוח ממנו.

זה עבד ואני המשכתי.

במקום הספייס הגיע דרופ.

ואני לוקח אותנו לטיול על סף תהום.

מחזיק אותך חזק כדי שלא תיפלי.

וגם מטה את פנייך בכוח כדי שתבהיי אל תוך התהום. הרי התהום תמיד מראה לנו את הכל.

הכל התחיל להציף אותך ואותי.

אני דורש ממך שתתחילי לתאר לי את מה שאת מרגישה. קשה לך, קשה לך כי ברגעים אלה את לא יודעת לדבר.

הדמעות יוצאות ומתחילות לשטוף הכל.

אני זורק את הקיין ומתחיל לחבק אותך חזק מאוד.

האפטייר קייר מתחיל, כמו הסשן הוא עוצמתי מאוד.

תבכי יפה שלי

הדמעות שלך יפות כל כך

תני לי אותם, תמרחי אותן עליי, הרי הן שלי.

הדיבור מתחיל ואת מעלה את מה שיש בך בפנים.

הרגשות רעות שאינן במקום ואינן נכונות ומתוכן עולה הפחד שאעזוב אותך.

אני מתחיל לזרוק את התחושות לפח, אחת אחת.

אין להן מקום בינינו וגם לא לפחדים.

עד שמצאתי אותך

לא אעזוב אותך לעולם.

את חוזרת אליי ואנו יושבים בסלון.

את מתחילה לדבר, מקשרת את חששותייך לעולם האמיתי. אני מקשיב לך לכל מילה, נותן לך לפרוק ולהוציא הכל.

וכמו כל דבר רע שעובר עלינו, אנו משליכים אותו אחורה וממשיכים לצעוד ביחד יד ביד.

שלי לעד

אני אוהב אותך

שפחה יקרה שלי.

מלך יחיד שיבעל אותך

מלך יחיד שישתמש בך כרצונו

מלך יחיד שיעביד אותך בשבילו

מלך יחיד שיעניק לך כאב

מלך יחיד שיקשור אותך

מלך יחיד שיחבק אותך ויאהב אותך

מעתה ועד עולם

קראתי עכשיו את הבלוג שלך.

הלכתי יותר משנה אחורה.

התחרמנתי כל כך. כמה תשוקה יש לנו.

אנחנו בתחילת השנה השלישית שלנו ותכלס, אחרי קריאה בעבר, שום דבר לא דעך, אולי רק התעצם.

הבלוג שלך שוב הציב לי מראה מול העיניים.

כמה רגש יש בינינו. הרי העולם שלנו נותן לבטא רגשות בצורה הכי עוצמתית שיש.

זה הזכיר לי משהו

אחרי שכתבת בקבוצת פייס סגורה על העוצמה בסשנים שלנו פנתה אלייך נשלטת אשר נמצאת בקשר של סשנים בלבד. אחת שרק מרצה את הצורך המזוכיסטי שלה. היא שאלה אותך/אותנו אם הרגש שיש בינינו לא מפריע לסשנים, אם האהבה שיש לי אלייך לא עוצרת אותי בלהעניק לך כאב. הסברנו לה שהרגש רק מעצים הכל, הסשנים שלנו הם התניית אהבים חזקה כל כך. הספייס כל כך גבוה ומרומם, והכאב שלי הוא בשבילך בלבד.

לא חוויתי מעולם סשנים מעצימים כאלה כמו שאני מעביר לך.

זה לא נמאס לי, רק יוצר בי רצון לעוד ועוד.

לראות שוב ושוב איך את מחליקה לתוך הספייס, עפה בשמיים אחוזה בטפריי ואני נוסק גבוה יותר ויותר.

סשן עושים באהבה, עושים מתוך אהבה בשביל האהבה, או שלא נהנים ממנו כל כך.

את האחרונה שאסשן בחיי

כה החלטתי.

פאקינג שנתיים.

היום לפני שנתיים נפגשנו לראשונה.

היום לפני שנתיים לחשת באוזני "אני ארים אותך"

ונישקת אותי לראשונה.

היום לפני שנתיים אמרת לי "אני שלך" לראשונה.

היום לפני שנתיים חבטתי בתחת שהפך לשלי לראשונה.

שנתיים

קשה לקלוט את זה. אני לא מפסיק להתרגש ממך, מאיתנו. 

אחרי שנתיים ושום זיון או סשן לא מרגיש שיגרתי.

אחרי שנתיים אנחנו עדיין שוברים שיאים, את משפריצה לגובה מטר, אני מגמר אותך ללא כל מגע, גמירות שלך שנמשכות עוד ועוד, גמירות שלי שבאות אחת אחרי השניה בטווחים קצרים.

עדיין לא נמאס לנו להגיד " אני אוהב אותך".

והנה , לפני כמה ימים שיא נוסף, אנחנו במפגש של קבוצת פייס של ואניילים ואני מוציא אותנו מהארון בפני כולם. מלך ושפחה , כמו שאנחנו באמת. זה הרגיש כל כך טוב ונכון, ואולי כבר בעוד שנה נצעד ברחוב עם קולר ורצועה.

זה לא יגמר לעולם אהובה שלי

בעוד עשר שנים כנראה אכתוב את אותו הדבר.

ככל שהזמן עובר אנו מתמרכזים יותר ויותר אחד בשניה.

החיים שלנו שהיינו לחוד הולכים ונעלמים.

אנחנו כבר לא בוכים על הימים ההם.

טעויות שעשינו, אנשים שפגעו בנו, כבר לא מעניין אותנו. כמו שברן אמר "כל מה שעשית הוביל אותך לרגע הזה."

ועם מה שיש לנו היום אנחנו מברכים על כל מה שהיה.

והנה עכשיו דווקא, כאשר אנו כמעט סוגרים שנתיים ביחד, אני יושב ומכתיב לך פרוטוקול.  מערכת חוקים לי ולך.

שורות שורות בהם אני מכתיב את הלכות חיינו כפי שאנו רוצים.

למה אחרי שנתיים?

זה בכלל לא משנה מתי. אני קובע מה ומתי הוא הנכון. לנו.

קולר ורצועה תמיד יש עלייך. אך עכשיו את כבר זקוקה שאבנה לך כלוב. כבר הבנו שלרוץ למרחקים במרחבי התודעה לא עושה עימנו חסד. את זקוקה לסורגים האלה המכתיבים לך את רצונותי, הרי אלה גם רצונותיך. את זקוקה לכלוב הזה הנותן לך את השלווה והסדר להם את כל כך משוועת. ודרך הסורגים האלה נשקף הנוף אשר נותן לך כוח ,רגליי.

פרוטוקול אשר מקבע את סלע חיינו, אני מלכך היחיד ואת שפחתי האחת והיחידה.

אני אדונך האוהב, ואת משרתת מסורה.

אני מלכך החושק בך, ואת שפחת המין המרצה.

אני השולט המלטף, ואת כלבתי הנאמנה.

מחבקים, רכושניים, נעולים לעד.

ושמך האמיתי

"של יניב"

תבחשי עמוק בליבך, את תמצאי אותי שם.

קחי נשימה עמוקה, את תרגישי אותי נכנס לראותייך.

הסתכלי מסביבך ותראי אותי בכל מקום, כי אני במוחך.

שכבי לך והחדירי לתוכך אצבעות, את תרגישי אותי עמוק בפנים.

תגמרי בעוצמה ותביני שכל הגמירות שלך שייכות לי.

תבשלי בהנאה ורק תחשבי עליי אוכל את מעשה ידייך.

אני בכל מקום שאת נמצאת.

כל נשימה שתקחי

כל תנועה שתעשי

אני רואה אותך.

כאשר תביני את כל זה

שם תמצאי את שלוותך.

לא יכול להרדם.

המחשבות על כל מה שעובר עלייך,

ואני לא יכול לעשות כרגע כלום.

תמיד יש מה לעשות, הרי הבנתי ממזמן שלי אין מקום לחולשה בחיי. אני תמיד חייב להיות החזק. תמיד חייב לתמוך בך.

בכל צורה.

אז אני יושב כאן בקצה הארץ וכותב לך כדי להזכיר לעצמי:

שלא מזמן כתבתי כאן שאת גיבורת על.

שאני תמיד מראה לך כמה כוח יש לך.

שרק אני יכול לראות את מה שיש בתוכך, ויש שם הרים של כוח.

ואני כנראה צריך לזכור שאני נותן לך כוח כל הזמן. ואני צריך להאמין לך כשאת אומרת לי את זה.

ואיך תמיד אני מתגבר על קשיים בזכותך גם כאשר את לא לידי. אז אין סיבה שאת לא תתגברי.

אני בתוכך כל הזמן ואת בתוכי. אנחנו לא בנפרד אף פעם. פשוט כואב לי כי לך כואב. וכמו כל דבר, נעבור זאת ביחד.

אני אוהב אותך

אז היה סופש מושלם.

חיכינו לו המון.

עם שני בנים שלא מפסיקים לריב.

ועם הבת שלי. שהחליטה לתת לנו מרחב.

חלום שהתגשם, עם עוד חלום בתוכו.

סוף סוף ראית אותי מופיע.

אני עולה לבמה ושוכח הכל.

אח שלי אומר שהוא יסמן לי.

ואז החיוך הענק שלך

האושר המתפרץ שלך.

והכל חוזר אליי.

אפילו החלטתי לשנות כמה דברים תוך כדי ההופעה.

זה היה מדהים, הרגשתי שאני מרחף.

ממש לא הרגשתי כלום מסביבי, רק את, הילדים והתופים.

הלמתי חזק ובהתלהבות, גם באהבה, כמו שאני הולם בך.

ההופעה נגמרת מהר מידי. כולנו עייפים אך מרוצים מעל ומעבר.

המבטים והרמיזות בינינו לא מפסיקים.

עדיין אנחנו בעולם הואנילי.

כבר חצות, הילדים נרדמו.

הצלחתי למצוא מפתח לחדר בו ישנו.

שנינו מלאי אדרנלין וחרמנים. הדלת ננעלה. המסכות הוניליות יורדות מהר מאוד. הדרקון והזונה יוצאים.

אני חודר לאט ועמוק, בתוכך, לוקח את כל כולך. סערת רגשות משתלטת עלייך.

את כבר לא מסוגלת. אבל כמו תמיד אז אני מגביר. לוקח ממך עוד ועוד. דורש עוד גמירה ועוד אחת.

ואז משפריץ עלייך את כולי.

אבל גם כשאני זה לא מספיק לי.

לוקח אותך שוב מיד. ואת נאלצת לגמור שוב ושוב.

הגוף שלך אשר נועד לי נכנס לטרנס. מצב אחר. הרי אני בתוכך תמיד, במוחך, בליבך, בכל כולך.

אני נשכב לצידך, את מרחפת, טסה במהירות הקול. אני מניח את ידי על פה המתוק שלך ופוקד:

"אל תגעי בכוס, לא לגעת בכלל.

עכשיו אני רוצה עוד גמירה, אחת חזקה בלי לגעת."

את מתחילה לרעוד ולהתעוות. את מרגישה אותי חופר לך בנשמה. את חייבת לציית לי, זהו החלק העיקרי בחייך, ממי שאת.

וככה , בלי לגעת, את גומרת בעוצמה, בשבילי, לפקודתי.

ואז אני גומר שוב

בדרך האהובה עליי

מכאיב לך ומאונן על הכאב שלך.

ואז הלכנו לישון?

ממש לא

כמה עוד אפשר לעלות

כנראה שלשמים שלנו אין גבול.

בתוך כל מה שיש לנו, יש מימד נוסף שהופך הכל למושלם.

ביום שישי אנו הולכים כולנו עם ילדנו לפורימון בנושא גיבורי על.

אני מוצא את הבת שלי בדוכן בו כותבים ילדים מכתבים לגיבור העל האהוב עליהם. לאחר מכן היא מגישה לי את המכתב שכתבה אשר מתחיל ב: "אבא אתה הגיבור שלי."

האושר ווהתרגשות הציפו אותי כל כך.

אך יותר מכך שאת היית שם להתרגש איתי.

אנו מתרוצצים ואז חוזרים הביתה. את עייפה וכואבת מכך שאדם קרוב אלייך פגע בך. אני מקשיב לך תוך כדי שאת טורחת לארוחת שישי. את עייפה כל כך ולא מפסיקה. את רוצה שהכל יהיה מושלם. אלו רגעים נדירים שחשובים לנו כל כך. ואת עושה כל מאמץ שזה יצליח.

אני מתבונן ומתמוגג בעוד את קולעת צמה לבת שלי. שתי הבנות האהובות עליי בעולם.

ואז

יושבים לארוחת שישי .

אני בראש השולחן ואת מולי, ילדנו משני צידנו. מושלם.

ואת לא מפסיקה לטרוח, רוצה שהכל יצליח, רוצה שאהיה מאושר. את מתעלמת מהעיפות ומנצחת הכל.

תמונה משפחתית של כולנו צוחקים כאשר ידיי הגדולות עוטפות את כולם, מנציחה את האושר שלנו ואת הניצחון שהבאת לנו.

שיפחה יפה שלי

את גיבורת העל שלי

ככה יראו חיינו בקרוב.