me

ואולי העניין עכשיו, הוא לקצר את הזמן בין ריקבון לנביטה.

ואולי מלכתחילה אריבער, העניין הוא לא להגיע לריקבון.

איפה הגבול ???

אהובי איפה אתה ???

בואי, פרצי גבולותיך,

כדאי לך, 

זירמי.

בואי, פשטי מבגדיך,

כדאי לך,

תהני.

בואי, הגמישי עקרונותיך,

כדאי לך.

תתפתחי.

בואי , הרקיבי נשמתך,

כדאי לך.

פתייה.

אתה גדול ממני בשנתיים.

את שנות ילדותנו בילינו במריבות נוראיות. כמה מכות חטפתי ממך .. כמה קללות חטפת ממני...

פחדת שיחללו את כבודי.

את שנות ילדותנו ונערותנו בילינו במרחק נפשי. ממעטים אינטרקציה ככל שאפשר.

ברגע אחד שבו חוויתי משבר, עזבת הכל ובאת ולקחת אותי. 

הצלת אותי.

מאז הפכת להיות הנשמה התאומה שלי. 

אנחנו עדין רבים ומתווכחים לפעמים באובדן פרופורציות, אבל שאני צריכה להניח את הראש או לפרוק כאב, אתה הוא הכתובת. אני יודעת שאתה אוהב אותי אהבת אמת.

אתמול סיפרת לי על מחשבות הפנימיות שלך עם עצמך. כיבוד הורים, וגמילות חסדים.

אחי הגדול והגיבור, אתה הפכת להיות תפארת יצירה.

כמה שאני אוהבת אותך!!

אין מקבילה בשפות אחרות לברכה העברית "מה שלומך?"

זה שונה בתכלית מהביטוי "HOW ARE YOU ?" 

מה שלומך = מה השלום שלך. 

כלומר מה מיצר אצלך שלום.

ומכאן המתיקות שבתשובה - "שלומי טוב".

כלומר, מה שמייצר אצלי את השלום הפנימי שלי הוא הטוב.

שנזכה כולנו ללב טוב.

אתה שולח לי הודעה, מזמין אותי להצטרף אליך לארוחת ערב.

היום נקראתי אל המלך.

הנשמות שלי ושלך ארוגות אחת בשנייה כבר גילגולים רבים.

אתה יודע לדייק במינונים שלי במעשי ידי אמן, מרעיף עלי את טובך. 

אני מלקקת את האצבעות. הארוחה הכי טובה שאכלתי בחיי.

שואל, אם אני מוכנה לתחנה הבאה. אני מהנהנת. 

צועדת לצידך בתום.

יש לנו כברת דרך לצעוד על רחוב אלנבי.

אני מנגנת לנו ב youtube  את "מחמל נפשי" של שלמה ארצי ודיקלה.

חניות שמלות של "רוסיות" לצידנו.

אני מספרת לך שאני רוצה להתחתן רק בשביל ללבוש שמלת כלה.

מתארת לך לפרטי פרטים את השמלה. 

וינטג', גזרת בת הים, שרוולים ארוכים, צווארון סירה, תחרה לבנה.

בחלון, מוצגת שמלה בגיזרה המתאימה.  

אתה מבטיח לי את השמלה, אומר שאראה בה נהדר בדאנג'ן.

אני מרחפת, לא מבחינה שאני עומדת במרכזו של לוע הארי .

פתאום אני עומדת בכניסה של מועדון חשפנות. 

בהבזק של שנייה, שלא מתיר לי מקום לחשוב, אתה דוחף אותי פנימה.

איבדתי שליטה. 

מנסה במהירות להסתגל לתפאורה החדשה.

ריק. יותר זונות מלקוחות.

פה ושם, מפוזרים להם כחמישה גברים.

שני עובדים זרים יושבים על ספה, וחשפנית בבגד ים צהוב זוהר משפשפת את עצמה על חלציו של אחד מהם.

אני בשליטה שוב.

אתה ניגש לבר להזמין לנו לשתות.

חוזר עם חשפנית, ומושיב אותה על ברכי.

איבדתי שליטה שוב.

מנסה שוב להסתגל לתפאורה החדשה.

צורך עז לגונן על הנערה שיושבת על ברכי. 

אני מחבקת אותה. העור שלה רך. אני רוצה להמשיך לגעת בגופה. אבל עוצרת.

אני מזיזה אותה מעלי. מושיבה אותה לצידי, ומזמינה לה לשתות.

אתה מתבונן בי בפליאה, ומראה חוסר קורת רוח מהדרך שבה בחרתי להשתמש במתנה שנתת לי.

אבל בגדולתך, אתה יודע לכבד את רצוני.

החשפנית הופכת לחברה שלנו. מצטרף אלינו עוד איזה פילוסופ בוכרי.

מדברים יהדות.

כל כמה דקות עולה רקדנית לבמה.

חושבת לעצמי, שאני חייבת ללמוד לרקוד כך, אראה נהדר על העמוד. 

אנחנו נפרדים מהפילוסוף והחשפנית בנשיקות.

חצות.

בחוץ, אני מגלה שקיבלתי וואטסאפ מהונילי מטינדר - הוא שואל אם אני "ערה ?"

הביטחוניסט התחיל את יומו ב 4 לפנות בוקר. והספיק לתור ולחזור מרמת הגולן לתל אביב.

מסתכלת עליך, ומקבלת אישור.

ממשיכים בשיטת "הרוסיה" (= אפס תלונות, 100% קשב).

עונה לביטחוניסט, שאני מבלה עם חברה בתל אביב.

הוא בא לאסוף אותי.

אתה משאיר אותי בבר בפינת רחוב, נותן לי נשיקה, ונעלם לתוך אפלת המלך ג'ורג'.

הביטחוניסט, עייף. איש עבודה. 

הוא נוסע אלי לדירה.

מפשיט אותי בעדינות, מתענג על ההלבשה התחתונה הורודה.

מעניק לי פינוק אוראלי ממושך.

מתנצל שהוא עייף.

הולכים לישון בתנוחת כפיות.

הוא נרדם בשנייה.

ואני חושבת רק על כמה העור של החשפנית היה נעים ורך.

אם נתחתן, אני כבר יודעת איזה שמלה אלבש (וינטג' תחרה), איזה שיר יתנגן שנצעד אל החופה (מחמל נפשי), איזה אוכל יוגש לנו בחדר הייוחד (טבעוני מננושקה), ומה אתן לך מתנת ליל כלולות (חשפנית יושבת על ברך אחת שלך, ואני על השנייה).

מחמל נפשי , תודה על לילה קסום. אני אוהבת אותך.

https://www.youtube.com/watch?v=IE2jnIvCxn4

עשר שנים לא היתי כאן. איך פתאום זומנתי לכאן שוב.

עומדת בין עשרות נשים חרדיות. היחידה במכנסיים ,שרוולים קצרים כפכפים.

מכירה את ההנהגות לפני ולפנים, הן מכבדות אותי. לא מנסות לקרב אותי. 

חיצונית אני לא שייכת לכאן. במובנים מסויימים גם פנימית. 

אבל יש לי הסטוריה ארוכה עם המקום הזה. 

מרגישה כאן בבית בידיוק אותה הרגשה כמו שיש לי בבית החילוני שבו גדלתי. 

אני חלק מהקהל. מוותרת על הזהות שלי. התעלות.

מתבוננות בפריחה של הרימון והמנגו.  

"...אילנות טובות להנות ...."

אושר.

ואם אפשר תמשוך לי קצת בשיער תוך כדי ....

פגישה ראשונה. ונילית. יושב מולי אריה.

אתה יושב לידי מחכך את זרועך בזרועי.

יש לי צורך להשתחל תחת זרועך, להצמיד את גופי לגופך ולהניח את הראש..... 

גילוי אישי, אני זוכרת את עצמי מאוננת בגיל 10 (ויתכן שעשיתי זאת לפני אך אינני זוכרת).

אף אחד לא דיבר איתי על אוננות בילדותי.

ואולי משם התחיל המנהג שסקס הוא דבר שיש להצניע.

היום כאדם בוגר, אני יודעת שכולם יודעים אך מעט מדברים על כך.

מסתבר שיש תופעה מוכרת של ילדות בגן שמשפשפות את איבר מינן בחפצים חדים (תשאלו כל גננת).

לעומת זאת, אוננות ילדים היא פחות אפשרית להחביא.

אני חושבת שמחוייב שכל גבר דיבר בילדותו לפחות עם אדם אחד על אוננות (אב, אם או חבר). 

ואולי זה גם בסיס שורש השוני בתפיסה בין גברים לשנים ביחס לסקס.

מה דעתכם / דעתכן ?

(מתנצלת שאני לא מגיבה להערות ... נראה שיש איזה באג שלא מאפשר זאת)

מסכת אבות גורמת לי להתרגש.

אני עומדת מול המישניות ומרגישה חלק מהאין סוף. 

אני מוצאת בה הרבה דימיון לעולם השליטה. רק שהמשניות הרבה יותר עמוקות ועתיקות.... 

אם הפרוש והתעמקות נכונה אני מגיע לסאב ספייס שלי . מטיילת בעולמות שבהם אין סוף, אגדות וגדולי עולם מתערבבים יחד.

ושוב מצרה... שאני לא יכולה לשמוע קול של אפילו לא אמא שורשית אחת.

ואולי זאת בעצם של הבעיה. למורשת הנשית אין עדיין שורשים עמוקים.