על החיים, המוות ומה שביניהם.

יש משהו מהפנט בריגושים.
המעבר בין שגרתי לאופורי הוא ממכר וקסום.
איך בין רגע החיים האלה שלוקחים אותנו עד הקצה הופכים להיות ורודים ופתאום מחייכים אלינו מאוזן לאוזן.
בן רגע נשכחות כל הצרות והדאגות, המעמסות והמשקעים שמזמנים לנו החיים.
ואנחנו פתאום חיים את הרגע, את הכאן ועכשיו. נהנים ממנו ומתמסרים אליו בכל נשימה אפופת אופוריה ובכל פעימת לב שרוקדת לצלילי מנגינה קסומה.
ברקע החיים מלאים נצנצים ורודים שיורדים עלינו משום מקום.
תחושת של בלתי מנוצחים, גאווה וביטחון עצמי.
תחושה ממכרת ששואבת אותך אל הלא נודע ואתה רק רוצה שהפאקינג לא נודע הזה יקח אותך איתו לאן שיקח. סעמק הכל.
ואז חוזרים למציאות.
ידעתם שזה יגיע נכון?
חוזרים למחויבות, לשגרה, לאחריות, למשימות.
בין לבין צריך למצוא את הבלאנס וזה מאתגר כי אחרי שטעמת מהאופוריה אתה רוצה ממנה עוד ושלא תיגמר לעולם והבלאנס הולך ומתרחק ממך.
והתנודות האלה מרגשות ומהפנטות, אבל הן לא החיים. ושוב חוזר לקרקע ומחפש את הבלאנס הזה שכל אחד צריך בחיים.
ונדמה שכאילו אלוהים יצר את החיים שלנו בבלאנס שרק אלוהים יכול ליצור.
השמש זורחת, היום מתחיל ומאיר לך את הדרך. מסמן לך להתקדם, ללמוד, לחוות, לעשות ולאהוב. ואתה מנצל כל טיפה אור ביום כדי לעבוד ולהתקדם בחיים כלכלית וחברתית ואישית ומשפחתית ורגשית ומנטלית.
אבל כדי שלא תתמכר להרגשה הזו מגיע הלילה ומלמד אותך את האיזון הקסום שבין עבודה למנוחה. בין עשייה ובטלה ובין מחויבות וחופש.
הבלאנס העדין הזה ששומר על השפיות שלנו לטווח הארוך ודואג שלא נקרוס.
ואני יוצאת לחיפוש ארוך אחריו.
נעה בין הרצון לריגושים והרפתקאות לבין בטלה עמוקה והיעדר מחויבות טוטאלי. בין מסיבת טראנס ביער שכוח אל לבין סדנת ויפאסנה באמצע הנגב.
ואולי ככל שיעברו הימים אמצא בעצמי את הבלאנס האלוהי שהאדון בשמיים התכוון שאמצא כשם שברא הוא את היום ואת הלילה.
לילה טוב.