על החיים, המוות ומה שביניהם.

זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי
שבה סיפרתי על עצמי והיה לי
יותר הווה לספר עליו מאשר עבר.
בכל מקום ובכל צעד העבר שלי תמיד ישב לי על הכתף והזכיר לי
כמה אני קטנה ואשמה ומפוחדת מהחיים.
כמה אני מבוהלת ממה שעלול להגיע ולטלטל אותי.
כמה העולם שלי לא בטוח ולפעמים אפילו אכזר.

וזאת הפעם הראשונה שהעבר שלי
היה פחות דומיננטי ומנופח מהווה.
הפעם הראשונה בחיי שהיה לי מה לומר על ההווה שלי, העשייה שלי.
על מי שאני.
זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהעבר שלי לא סימל אותי,
שהוא לא סיפר את מי שאני.
אני סיפרתי את מי שאני.
הפעם הראשונה שהדמעות לא עמדו לי בקצה העין והלב הפועם שלי נשאר מאופק מתחת לחזה.
ולא כי התאמצתי. הייתי אני.
משוחררת וטבעית וכנה עם עצמי.
אני הכישלונות שלי וההצלחות שלי.
אני הכישלונות שהפכו לאתגרים.
אני הטוב והרע.
העצב והשמחה וההחלטיות והגמישות והרבגוניות.
אני העבר, ההווה והעתיד.

בפעם הראשונה ישבתי ודיברתי אותי ובמקום לחוש אשמה חשתי עוצמה.
במקום בלבול וספקנות הייתי החלטית ונוקבת.
לא התנצלתי.
על מה שעברתי ומה שהספקתי ולא הספקתי.
בטוחה בעצמי, ברורה, חזקה, חופשיה.
מצליחה לבטא את עצמי מבלי שהמילים יתבלבלו לי.
ארבעים דקות אחר הצהריים שבהם ציינתי נקודה חשובה בדרך שלי.
זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שיכולתי לחוש
גאווה
על מי שאני.