על החיים, המוות ומה שביניהם.

בתוך הפאזל הזה שמרכיב אותי
הכול הופך מעיק ומשמעותי
הפאזל שהרכבתי שנים על גבי שנים
זה שהיה כרוך בלבבות שבורים.
הפאזל שגרם לי לבכות אין ספור דמעות.
זה שגרם לי להרגיש בודדה בלילות.
פאזל של אלפי חתיכות.

שנה אחרי שנה אוספת אחת ועוד אחת.
מנסה להתרכז ולהתחיל שוב בנחת.
בן רגע מתייאשת ומפזרת הכל.
אוספת.
מאבדת, מוצאת, קונה ומוכרת
מתחילה מההתחלה.
ושוב בהיסח הדעת מפילה את שנבנה
אולי בטעות ואולי שבכוונה.
משתוללת ובוכה
שורפת תסכול ומטיילת בלילות
הלילה יורד והדמעות זולגות
הבדידות מכרסמת את התקווה.
אין לי ברירה
אז שוב מתחילה מהתחלה.
לוקחת נשימה
עמוקה.
נקייה.
צלולה.
מנסה להפיג את המועקה.
ומתמודדת.

לאט ובזהירות,
בהיסוס ובעדינות.
ממיינת למשפחות.
מחלקת לצבעים וצורות.
מתחילה במסגרת,
ומציבה את הגבולות.
עם חוקים ומגבלות.
עד שמרגישה בטוחה
לקחת קצת מנוחה.
ועטופה ומוגנת
כדי להמשיך.

אז עוברת לתוכן
מרכיבה צורה ועוד צורה.
חוויה אחת ושניה.
הצלחה ואכזבה.
שמחה ועצב.
שחור ולבן,
טוב ורע.
עבר ועתיד.
אבל בעיקר הווה.
משלימה את החלקים
לתמונה מורכבת ורבגונית
יפה וצבעונית.

ועכשיו חסרה לי רק חתיכה אחת.
קטנה וייחודית
בטוחה ומוכרת
חתיכה אחת שתשלים
את המסגרת.
ואת התוכן.
ואת הצבע.
והצורה.
והיופי.
החתיכה הזו
היא אתה.