יש גבול עד כמה אדם יכול לדחוף את עצמו.
היום יש מן גישה כזו שתחרות היא משהו שפוגע ביחסים, שנעשה אך ורק לצורך אגו או מחוסר ביטחון ביכולות שלך, אבל זו תפיסה שגויה.
אדם יכול להמשיך ולנסות להתעלות על עצמו, 'להתמודד' מול עצמו ולנצח, אבל בשלב מסוים מה שיש לך בפנים זה מה שיש לך בפנים וההתקדמות נעצרת; בשלב מסוים צריך השפעה חיצונית כדי שתעזור לנו להמשיך להתפתח ולפתח דברים שלא מצאנו בתוכנו לפני.
זה היה ככה תמיד שאני וחבריי התאמנו יחד באמנויות-לחימה, פתאום הכרנו אחד את השני ואת עצמנו יותר טוב.
זה היה ככה לפני מס' ימים כאשר בפעילות לייזר טאג שהנחנו - משהו שאנחנו כבר עושים בעיניים עצומות, אני וחבר מהעבודה הצטרפנו למשחק בעצמנו ופתאום כל התחרות הין הקב' קיבלה צורה אחרת כי עתה התרכזנו בלנצח את החבר וכל קב' שהייתה לצדנו התגייסה לתהליך והוציאה מעצמה יותר, למרות שהם כולם היו משפ' עם מספיק יצר תחרותי ומשקעים בניהם.
וזה קרה גם ממש לאחרונה בקורס odt שם יש לנו קב' ממש מגובשת שעושה כבר שנה פעילויות מאד מאד מחברות יחד ורק אתמול כשפתאום חילקנו עצמנו חשתי קב' ואלמנט התחרות נכנס, עשינו דברים שממש לא האמנו שנוכל לעשות כמו ללכת על סלאקליין באוויר (דומה להליכה על חבל) עם כיסוי-עיניים מבלי לגעת כלל בחבלי-האבטחה.
אחד הדברים שאני אומר לבת-זוג, נשלטת פוטנציאלית כשאני נשאל מה אני מחפש בבחורה זה "מישהי שתדע להפסיד בכבוד"
הכוונה מאחורי זה שאני בהחלט מעריך את מאבק-הכוחות, את מלחמת המינים, את האתגר בנסיון לבסס שליטה מתוך מקום של להיות ראוי לה - אבל אני מצפה גם מהצד השני שתראי שתביני שמטרת התחרות הזו היא לא לנצח, אלא להתפתח; מה שחשוב זו הדרך ולא היעד.
וכן, אני בדר"כ מנצח... תלוי רק כמה זה חשוב לי