בזמן שחשבתם

חיבקתי אותה בזמן שסיפרה לי איך הכה אותה וזרק מביתו. 

שלושה חודשים חיה איתו. 

באה לכאן לבדה מאיטליה. התאהבה. ואז זרק לרחוב. 

והקשבתי. ושתקתי. וניחמתי. 

אחר כך שכרתי לה שבוע במלון בעיר. היא שאפה להישאר בארץ. כבר מצאה עבודה, כבר קיבלה אשרה. 

חיפשה דירה. 

מצאה. 

שילמתי. 

עברו חודשיים. 

היום כתבה.

טוב לה. גם מצאה בנזוג חדש. 

חייכתי.

אמרה שיש לה מישהי להכיר לי. 

שלחה תמונה.

נעצרה נשמתי. 

הכירה בינינו עכשיו. 

קרמה. מהות החיים. 

מה תעשה לי כשאבוא? היא שואלת. 

אני אוריד לך את המכנסיים, אכופף אותך, אכרע, ואסניף לך את החור של התחת. אם הריח של החרא שלך נעים, ארים לך את המכנס בחזרה ונשב לשתות משהו. 

ואם הוא לא יהיה נעים לך? 

אז ניפרד לדרכנו.

מה התשוקה שלך הוא שואל אותי. קרן הון סיכון. השותף הבכיר. חבר. אני מביט בו במבט חושב. 

כמה קשה להשיב מה התשוקה שלך? הוא שואל. 

אני תוהה לאיזה עולמות תשוקה. אני משיב, האם עסקית או. 

לא לא עסקית. תשוקה שלך, הוא משיב. תשוקה פרטית. מה מעיף לך את הבטן?

אני שותק. תוהה אם להשיב. מחייך. ואומר: תחת. תחת זה הסם שלי. 

הוא צוחק. יופי, עכשיו תביא לי רעיון שקשור בתחת. אני אשקיע. 

יצאתי משם מבודר, ושאלתי את עצמי אם הייתי מקים באמת מיזם שקשור בתחת, מה הייתי בונה. 

על הספסל יושב איש. הוא עייף. החיים הביסו אותו. עיניו בוהות הרחק. 

בצעדים קלילים היא חוצה את הגן על שביל חצץ. ליבה פועם. 

בבוקר הוא שופך אור שמש לחדר עם הסט הווילון לחלון הגן. השמש שנואה עליו. 

ימים ארוכים חשבה שתצליח. כשהבינה שלא יקרה, חדלה. גם עם כל שאר הדברים.

הבטתי בהם מרחוק בעצב. אף אחד לא שמח. גם לא אני. 

אמרי/אמור לי את שם שחקנית הפורנו האהובה עליך, ואגיד לך עד כמה את/ה סוטה. 

התעוררתי הבוקר.

היא בדיוק סיימה להתארגן וניגשה לנשק לשלום. 

הדלת נסגרה. 

התהפכתי במיטה, שיחררתי נוד, ובהיתי בתקרה. 

״לא בא לי לצאת לעולם היום״, אמרתי בקול. 

התהפכתי על הצד. 

״לא בא לי״, מלמלתי במשיכת כתף. 

אולי זה הדיכאון שמתגנב, אולי זה הידע שמכביד, אולי התחושות והתדר שהמציאות משדרת. משהו מכל זה עושה לי להצטנף קטן קטן בפינה. 

לקחתי את הטלפון, כתבתי למי שצריך, הודעתי שאני מתנתק, וסגרתי את היום. 

״אני נשאר איתך״, אמרתי לכרית. ״היום נשחק בסוני, נדליק גויינט, נאונן, נקרא״, אמרתי לעצמי. 

אחר כך הסתובבתי שוב ודפקתי ביד. 

ואז נמנמתי. 

ואז קמתי. 

והכנתי קפה. 

וגלגלתי ג׳ויינט.

והתיישבתי למדיטציה. 

וציירתי רישום. 

וכתבתי רעיונות. 

והנחתי לעולם שבחוץ להישאר בחוץ כדי שאני אוכל ליצור מבפנים. 

ואין ישיבות, ואין משקיעים, ואין שותפים, ואין כלום. 

יש לצייר. ולחשוב. ולנוח. 

יום חכם. 

מול סמטת הרחוב אני נעצר 

שלושתנו מתנודדים

אני צריך להשתין אני אומר וצועד בכבדות אל פנים הסמטה

אנחנו צריכות גם הן אומרות וצועדות אחרי

הן נעמדות מולי ומחייכות

העיניים של שלושתנו בוהקות

תשתינו עם הבגדים בעמידה אני אומר ורואה את האישונים מתרחבים מריגוש 

אנחנו מקרבים מצחים

מתנודדים

הבל אלכוהול כבד 

זרם נשמע

חיוך

צחקוק

זרם נוסף ועוד זרם

צחוק

הבל פה בהבל פה

עיניים שיכורות ומטורפות

חובקים בשלשה

מטונפים

שופכים את הטירוף החוצה בשיגעון

להיות עני בתחילת החיים ועשיר בסופם.

להיות עשיר בתחילת החיים ועני בסופם. 

במה תבחרו?

זו האמת. 

האמת שזה לא צחוק. אנחנו באירוע מתגלגל לא חיובי עבור המקום הזה. כך או כך איך שלא מסתכלים על זה, קורה פה משהו לא טוב. ואת האמת הוא לא באמת אמיתי, והוא לא באמת שייך לנו, וכולנו נסחפנו למעגל משוגע על מציאות לא באמת קיימת. כלומר כן, היא קיימת, וודאי, אבל האופן בו ניגשים לנושא כל כך לא בריא ונכון שזה כמו להגיד למישהי שבגלל שהזמינה אותך לביתה והיא קצת שתויה זו זכותך לזיין אותה. זה נקרא אונס. ואונסים פה ציבור שלם משני הצדדים לחשוב מחשבות הזויות שלא קשורות לאף אחד באמת. יש הומואים, תמיד יהיו הומואים ואף אחד לא יחזור לארון כי יש רבים שלא היו רוצים שיוציאו אותם. אי אפשר להעביר את הרפורמה זה שטויות האמריקנים לא מרשים והם בעלי הבית של המקום הזה. הכול ספינים ושטויות ומחשבה ילדותית שישראל מדינה ריבונית. מה זה בכלל אומר מדינה ריבונית בעולם גלובאלי שאנו ניזונים ממנו. מערכות בנקאיות, צומתי כספים, הגנות באו״ם, הכול הוא חלק ממקשה אחת של עולם NATO מול עולם BRICS. ואנחנו באירוע מז׳ורי כלל עולמי ומדברים איתנו על חוקי חמץ. זו אשמתנו. הזנחנו מגזרים שלמים מאחור. ואין לתרץ זאת ב:״הם לא רוצים ללמוד״, יש כאלה שרוצים, היינו צריכים ללמד אותם שילמדו את סביבתם. זה אירוני שדווקא הרב אמנון יצחק יודע לדבר עם נאמניו על קלאוס שוואב ומטבעות דיגיטליים. הוא מתבל את זה למקורות ולביאת משיח כי זו הבנתו בתודעה הקולקטיבית. אבל יש שמבינים שהאירוע הוא טקטוקני. ואין לו קשר לדת. נהפוכו. יש לו קשר למין. לגזע. לעולמות שלא ביקשנו ואין להם שום קשר לחיינו, בין אם חובשי כיפה או חילונים, אם המקום הזה נשבר, זה ביג בלגן. כולם מבינים את זה. אז כולם צריכים להגיד לכולם לעצור. לנשום. ולהגיד לעצמנו שני דברים:

הראשון, רע לכולנו. 

השני, איך עושים שיהיה טוב, לכולנו.