בזמן שחשבתם

יש פה כאלה שאני מגן שומר להן. 

הן לא ביקשו. זה לא נאמר. אבל הן יודעות שאני קורא אותן מידי פעם בפעם וכשהן לא בטוב אני תמיד דואג לברר איך ניתן להרים להן. 

זה נעים להן לדעת. ומעולם לא נאמר דבר בנושא. 

אבל גם עכשיו, כשהן קוראות, הן יודעות שאני מדבר עליהן. 

יש אנשים במסלולי חיים, שאתה יודע שביקום מקביל הם חלק מחייך. 

למי איכפת מה אנשים חושבים

אין שום סיבה להעמיק בזה

אנשים זה דמויות במשחק

למשחק יש מטרות

מתמקדמים במטרה. 

צריך להיות ישר עם עצמך להודות שגם אתה צ׳קמוק.

גבר שלא מודה בזה עוד לא התבגר. 

להתבגר זה סוג של תהליך היפרדות מהאגו.

עם השנים אתה רואה את עצמך מהצד ולא פעם אתה נבוך. 

מי שלא נבוך לא עלה שלב. 

מי שכועס, שנעלב, שמקנא, חי שלב במשחק ולא מבין מהו השלב הבא עד שלא עובר אליו. לא ניתן להסביר את זה אחרת. 

ולכן לרוב, כשעולים שלב, חווים מבוכה. קצת כמו שתיזכרו עכשיו בכעסים שכעסנו לפני נניח עשור וחצי, או עשור. 

מהמרחק, לרוב, אני חש מבוכה גדולה. אפילו בושה. 

ההוא שהייתי הוא לא אחר ממביך. אני מודה. בעשור של מבט לאחור, אין אחרת מהמילה בושה לתאר את מי שהיה בטוח במי שהוא. 

אלא שבעוד עשור, גם ההוא יביט בי במבוכה. ואני שואל את עצמי מה עלי לעשות שההוא יסכים בעשייתי. 

גם פה. באתר הזה. אני מביך וקרינג׳ ואלף הזיות שאני עצמי לא מודע להן כי אני לא מודע. ולכן לא מעט, יוצא לי לצאת פה פיתה.

בסופו של יום כולנו מחפשים את הריגוש שבחיבור.

ובכלוב יש עומק שאין במקומות אחרים.

פה אין חזות ראשונית. 

החזות הראשונית היא טקסטואלית. 

בטקסט נגלית דמות. 

ואז אדומות. וזה מרגש. 

ואז צ׳אט וזה מחרמן. 

ואז טלגרם. ועוד מילים. 

ורק אז תמונה. 

וזה רגע כואב. או מצית. 

וזה רק בכלוב. כי רק בכלוב אתה מושקע רגשית

ומושקע בזמן. לכן כשהחזות אינה תואמת את הצדדים,

זה מתפרק בשניה. וזה מכאיב. תמיד. לאחד הצדדים. 

מצד שני כשזה תואם רצונות, זה מתפוצץ כמו שום היכרות

בשום מקום אחר למעט רומנים ארוכים המתחילים במשרד או ברחוב וכו׳.

דיגיטלית, הכלוב זה סוג של רחוב. לקלף לאט. לחזר במילים.

לנסות להתחבר. ואז לגלות. 

לפעמים יש גם טעויות קשות כבר במשפט הפתיחה. לדוגמא אני לפני כמה ימים ראיתי פה מישהי שכל כך התרגשתי, אז שלחתי לה הודעה מטומטמת בסגנון ״אם אשלח לך טיסה פרטית תבואי לפגוש אותי בפריז?״ ויצאתי פיתה מקסימום. לדעתי היא לא רק התרגזה, היא אפילו חסמה. בצדק. קורה.. לפעמים מתרגשים וזה מוציא ממך את הטמבל. 

אבל רק פה. במקום הזה. יש את הדבר הזה ולכן לדעתי, מעבר לכך שבכלוב הוא בית גידול לסוטים ומעלה את הסבירות למצוא התאמה מינית למוח הסוטה של המחפשים, הוא מבקש בתוכן, ועומק, שיחה וגישה. לפני הכול. 

וזה, בעיני, מנצח. 

היום יום הולדת. 

השפחה מלונדון נוחתת בארץ בעוד שעה כי כלבה התלאביבית אירגנה לי אירוע מיני. 

חג שמח ושנה טובה לי. 

שיהיה לכולכם/ן רק טוב שפע ושמחה. אמן. 

אבא שלי בן 85 היום.

איש טוב. אמיתי טוב. לא פגע מעולם באדם, לא גנב לא רימה, לא בגד לא טשטש. עבד קשה. עשה עבור ביתו בשקט. חטף על הראש מאמא שלי בשקט. היה בשקט. איש טוב. אמיתי טוב. 

ישב איתי עכשיו, אמר: ״תביא נשתה משהו״.

קמתי והבאתי בקבוק. פתחתי. מזגתי. הגשתי. 

הוא הביט בכוס, בין שתי אצבעות הניע את המשקה במעגלים, הרים גבות ממחשבות עם עצמו, לבסוף קרב את הכוס לאפו, הריח לעומק ולגם. אחרי שפקח את עיניו הביט בי. ״30 שנה שמרתי את הבקבוק הזה. 85 שנה על האדמה. ועכשיו אני שותה עם הילד שלי יין. והיין נפלא״, הוא חייך, ״אבל אתה מיושן בדיוק כמו שצריך״. 

חייכתי. ״אתה שמח עם החיים שהעברת?״ שאלתי והוא נתן בי מבט חד שלא חוויתי. 

״הייתי צריך להיות עם יותר נשים״, הוא חייך. 

צחקתי. 

״אל תעשה את הטעות שלי. אתה גבר מפואר. תשכיב״.

צחקתי ממש. 

היא מתה עלי. על החופש שלהיות איתי. נפגשים מתי שמסתדר איזה פעמיים שלוש חמש בשנה. שנינו מדלגים. ויש לנו ערבים לרגע בחיים. חברות טובה. עמוקה. עוזרת. שובבה. 

ככה צריך. 

לפעמים אני נתקל פה בפרופילים ואומר לעצמי וואלה, אם היא רק היתה יודעת. לפעמים אני שולח הודעה למישהי והיא בכלל לא חוזרת ואני מחייך לעצמי ואומר וואלה אם היתה יודעת. זה הופך את ההיכרות הבאה ליותר מיוחדת כי יש איזו אחת שתריח בין המילים. וזה חמוד לי למען האמת. כמו משחק שובב. זאקן בן 47, גרוש, ילדים, סוטה, מה הסיכוי למצוא פה מישהי שמעבר שאתאים לה, תתאים לי. אפס. 

ובכל זאת, דווקא פה. כי בחוץ יש וזה קל. אבל פה, זה כבר סיפור אחר. פה נחבאת אחת שהיא סוטה מהתחתית של הבטן. והיא יודעת מה היא שווה. והיא יודעת מה היא מחפשת. והיא סייקו בחדות. והיא עשרה צעדים קדימה. ובגלל שעשרה צעדים קדימה, הוא בקו שלי. 

אני בתל אביב.

חשבתי אולי ניפגש יחד, מי שבא לו, ספונטנית ככה עוד שעתיים. 

חיבקתי אותה לילה שלם. היא לא הפסיקה לספר ולספר. הרבה דמעות. מלא כאב. ולילה שלם. ואני רק חבקתי. וזה כל מה שהיה נדרש. לבסוף, בבוקר נרדמה. גם אני. קמתי כשעוד ישנה עמוק. התחלתי את יומי. אכלתי לבדי צהריים. עשיתי טלפונים. יצאתי. חזרתי. עבדתי. הכנתי עוד קפה. ואז התעוררה. בארבע. חיבקתי. שתתה קפה. אמרה שצריכה ללכת. הזמנתי מונית. בדלת חיבקה. לחצתי יד. ויצאה לדרכה. לא ניפגש שוב. איני מעוניין. אבל לעיתים החיים מובילים לכאלה שיודעים להעניק ולא לקחת. ולעיתים לילה אחד הוא מה שצריך לתת.