בזמן שחשבתם

רוצות להתפרע? 

אם יש תקציב לא מוגבל, ואתן/ם יכולים לעשות מה שעולה על רוחכם, כמי שמבינים/מבינות שההזדמנות לחוות עולם מתפקד אוטוטו מתערערת. מה הייתם עושים/ות?

לכו למקס. העונים נכונה והמרגשים ביותר יזכו במימוש. 

זה משחק. 

זה הכול משחק לא? כלומר, זה שברסמ הוא משחק זה ברור. אני מדבר על המציאות עצמה. אם היא משחק, אז בוודאי שאספקט אחד בתוכה. 

מה זה ״בדסמ״ אם לא תקרה לכאלה שמתעסקים במין באובססיביות שמעל לתדר הכללי. אז היו צריכים למצוא לזה שם. ומצאו משהו שלא באמת משקף את כולם. כי בפשטות של הדברים רובנו פשוט פורנואיסטים שטופי זימה (לדעתי) בין אם במחשבה, באוננות, או במפגשים. בסופו של דבר כולנו עם איזה גן שגורם לנו להתעסק באורגזמה. וככל שחווים ממנה יותר, הצורך במינונים גובר ואיתו גם גובה להבות היצר והריגוש. 

אבל זה משחק. אין באמת דבר כזה מאסטר. גם אין באמת שפחה. הנשלטת בתקופה בחייה שהיא רוצה לשחרר מעצמה והשולט צריך נשלטת כדי לשלוט. וזה עובד גם הפוך. ואף אחד לא שולט באף אחד כי יש חוקים ומשטרה ועורכי דין ומה שצריך כדי למנוע מאנשים באמת לשלוט באנשים. כי בסוף זה החרמנות הזו שלנו. הזימה הזו שפשטה בינינו. זה כל מה שזה. כשהרטט נרגע כולם מרפים שליטה. 

זה הכול אוננות רגעית. פריים בזמן. כמו סצנת פורנו שלעולם לא באמת התקיימה וכשאמרו קאט הלכו כולם לביתם ואף אחד מהם לא יראה שוב כשם שנראה וכולם יזדקנו וישמינו וישתנו והחיים יקפלו להם את התחת. ככה בדיוק המאסטר או המלכה או העבד או השפחה. ב12 כשהשעון מצלצל רצים ליום המחר כי כולנו עבדים, למציאות. וזה כבר משחק אחר. 

אין כלום. הכול היה פייק. מריבונות לרבנות. כולנו מרגישים את זה ועוד לא המציאו לזה מילה שנסכים עליה. אבל בתאכלס מה רצינו. שיהיה לכולם רווח. שיוכלו לשבת בביתם בשקט, ברווחה, ברגליים מרופדות. שיהיה נעים. רך. משעמם. ואז כולם וכולן יהיו  משועממים והחרמנות תחזור. ונזדיין מלא. מה לא ככה? הרי הכול פייק. כל הפרשנויות וכל המערכת, יש לנו רק את עצמנו.

אולי זה הזמן להגיד את הסייפוורד העממית. זו שגורמת לכבות את המוזיקה, לעצור הכול, להדליק את האור ולהתחבר למציאות. 

״יש לך לב נקי ולבן״, אומר לי האמירתי. אני שותק. ״אנחנו פה בדובאי מעריכים אנשי מוסר ואתיקה יותר מכסף כי כסף יש הרבה. לב יש פה פחות. אם תבוא לבנות פה אפרוש בפניך שטיח אדום. אתה יהודי, אני מוסלמי, העולם שלנו במלחמה אבל אתה לב נקי ואני לב נקי״, הוא עוצר.

אני שתקתי וחשבתי שבדובאי אי אפשר לצפות בפורנו כי הם חוסמים אותו, אבל בכל מקום יש זנות. ואולי הם צודקים. אדם לא צורך זנות כמו זימה. בכל אופן, אני יהודי חובב פורנו. אז אני אשאר לאונן. 

החיים האלה יודעים להוריד לנו את המכנסיים מול עצמנו. 

70 יום שאני קורע את עצמי בדרכים, בתרומות, ברכישות ציודים, בטיפול במשפחות, במפונים, וזה עשה את שלו כי לבסוף הגוף נכנע למיטה. רק שאז אתה מגלה כמה אתה כלום ושום דבר ואין לך אפילו מישהו שיגיש כוס תה. 

ילדים, משפחה, גרושה, חברים, חברות, כולם סביבך כשאתה חזק. רק כשאתה חזק. אבל אני כל כך חלש, כל כך. 

זה יהיה טוב. 

תישעה קרובים הלכו מחיי במלחמה הזו. 

זה מקלף אותי. אני מרגיש שמפשיטים אותי. 

חיים עכשיו כי זה ממש ככה. ממש. 

אני מביט בכרטיס הטיסה לחופשת הסקי שתכננו. 

לא אסע. 

אין טעם. 

הוא כבר מחליק במדרונות אחרים. 

״וכל הזמן הזה הייתי לבד״ מתנגן מרחוק. קר. אני מביט בגלים. הרוח מנשבת בפראות. גויינט בפה, שיניים נוקשות, אצבעות מתקתקות ברעד על מסך. ״אבל כל הזמן הזה, הייתי לבד״, ההוא שר ואני מרים את הראש אל עבר החשכה שבאופק. אין אפילו נצנוץ באופק. רק רוח פראית. 

אני מדפדף בטינדר. הן יפות, כל כך יפות ויש בהן המון. אבל זה חסר טעם. מה הסיכוי שהיא גם לטעמי, אני גם לטעמה, ושנינו סוטים? אפס. 

אני מביט בתמונות וזה לא עושה לי כלום. שמאל שמאל שמאל. ואז אני עוצר ואומר לעצמי ואם היא חולת השתנות. ופתאום היא נראית אחרת. 

אבל היא לא. היא במקסימום מציצות ובתחת. ביישנית ונורמטיבית. מאמי. מיליון יחזרו לרגליה. אבל היא לא סוטה. ובמגדל השן או ליתר דיוק מבצר הבדידות שבו אני מתקיים, סוטה אמיתית זה מזור לנפש.

הבעיה שגם פה אין וגם פה מתקיימת הבושה. ואולי אין בשום מקום. ואולי בעידן השקר, לא הבינו איך לחבר את הדברים, באמת. נראה לי שיש כיוון לסטארטאפ. 

כשהיינו טינאייג׳רים המשפט הראשון ששאלנו מישהי היה:

״מה את שומעת?״

מספיק להקה או שניים כדי לקטלג ולקבוע אם יש לזה סיכוי. 

כפריק/רוקר זה היה ברור שחייבים לאהוב את לד זפלין ופיקסז והקיור, הסמיתס. דפשמוד. מטאליקה. גאנז. ועוד מיליון כאלה. עם השנים זה התפתח לנירוונה, קולדפליי ומשם לביטים וכל מיני. 

מוזיקה יכולה להגיד לי הרבה יותר על האדם מכל תמונה. במיוחד כמה הוא/י סוטים. 

נניח מי שאוהבת ניין אינטש ניילז, אז היי בייבי, הו יו דואינג. 

אין דבר כזה להיות בכלוב ו״לא לחפש כלום״. 

זו אינה אמת. 

כולם וכולן מחפשים משהו. 

מילים יוצרות מציאות, לכן חבל לא לדייק בהן. 

זה לא שלא מחפשים כלום. 

זה שמחפשים משהו מדוייק. 

כשכתובים את זה, ככה, זה מזמן את הדיוק. 

גם בלוג לצורכי כתיבה היא בלוג לצורכי פריקה וקבלת משוב. 

אנחנו אנושיים. כולנו צריכים. להציג מצג שווא חרב פיפיות למה שבאמת בתוכנו. 

ואין לקחת את דברי בנחרצות. כל אחד ואחת שיבחר את מילותיו שלו. פשוט, ההמלצה היא לפתוח חלון לקארמה. בעזרת דיוק במילים. 

“הבן של גדי מת”, הוא כותב לי. בתחילה אני מביט בטקסט ולא מקשר. אחר כך זה חובט בי ואז נפערת לי תחתית הבטן. 

“אתה בא?” מגיע טקסט אחר ממישהי ואני לא מגיב כי איני מעכל את ההודעה הקודמת. 

“תביא איתך סופגניות”, מגיעה הודעה נוספת מילדי. 

“יש היום מפגש?” נשאלת עוד שאלה בהודעה מחבר. 

“מאמי אני צריכה שתביא בדרך לבית הספר חבילה שהשארתי”, נכנסת הודעה נוספת. 

“אחי אתה בא להורים?” נכנסת עוד הודעה. 

הבן של גדי מת. עצרו רגע. עצרו. גל מת. 

סעמאק. 

נר ראשון. 🕯️