בזמן שחשבתם

יש לי חבר שחי בסן פרנסיסקו

מקןם שבור ומרוסק

החליט להתחיל לזיין מהצד

מצא מישהי

היו כמה פעמים יחד

פתאום נעלמה

חודש אחרי הוא מקבל טלפון מהמשטרה זימון לחקירה

מסתבר שהאישה שניהל איתה רומן חולה באיידס והחליטה להדביק כמה שיותר לפני שהתאבדה. 

הוא נדבק. 

גם אישתו.

הלם. 

יש לי חבר יוצר שחי בפריז. 

תכשיטאי. יוצר קולקציות משוגעות. זהב בעיקר. 

צלצל עכשיו. אמר: ״תשאל את המופרעות שלך אם בא להן לדגמן את התכשיטים בערום.״

אז הנה אני שואל.

פריז. שלושה ימים. סשן צילומי ערום. מבנה גוף שמן או רזה או חטוב. קעקועים קפלים פאקים כל אלו מבורכים. מי שבאה תקבל חדר במלון, טיסה, פאן בעיר, ותכשיט זהב 1 לבחירה. הצילום שיבחר ילך לדפוס ויוצג במגזין אופנה (איני רשאי לכתוב איזה) 

זהו. שלכן לבחור אם בא לכן. 

מגיע קיץ. 

אתם מוציאים כפכפים מהארון. 

גבר, עשה טובה, קפוץ לפדיקור. זו לא בושה לדאוג לנראות. 

בחייאת אבא, שחרר אותי מהפטרת שיש לך על הבוהן שבכל פעם שאתה נכנס לי לסטודיו אני רוצה לקרצף את הקירות. 

לך למישהי/ו יטפלו לך בכף. 

כף מסודרת זה סטייל. 

זה יותר מפטק פיליפ.

כף זה אומר קפדן. על עצמו. 

ואדם שקפדן על עצמו משדר ערך כי מעריך את עצמו. 

אז יאללה אבא. 

תיכף קיץ. 

לך תעשה לך כף. בחייאת לך. שאלוהים ישמור. 

צמרמורות של גועל. 

אני אחד כזה שלצערי הרב ניחן במתנה/קללה.

אני רואה עתיד. קשה להסביר. זה לא שאני רואה חזיונות או איזו שטות כזו. זה יותר כמו תחושה וטעם. וכשזה קורה אני יודע שמה שחשבתי עליו צפוי להגיע. 

את הדוט קום זיהיתי עשור לפני כולם.

גם את הביטקויין.

גם את משבר 2008.

גם את משבר הדיור הנוכחי.

גם את חזרתו של הנאשם. 

גם את מהלך הרפורמה. 

זיהיתי ראשון. אז מה. זה תמיד זה אותו סייקל. 

אני אומר למקורבי, הם אומרים שלא יקרה, אני מהמר שכן, הם לא מרוויחים ואני מרוויח והם מתרצים לעצמם את זה כמזל. 

זה לא מזל. 

זה ריח וטעם של הפלטפורמה שבה אנו חיים. 

לקחו לי שנים רבות להבין שאין לי על מה לכעוס שמקורבי לא מקשיבים להתרעותי והתראותי. 

למעשה הפכתי את זה. כשאומרים לי לא, זה מחזק אותי לפעול בהבנה שאף אחד עוד לא מבחין.. ויש נצחונות נפלאים, אבל זה מאוד בודד. 

רוב חיי הייתי בודד. גם בין אנשים. גם בחיק המשפחה. 

אווטסיידר מלא מלא שמשקיף מהצד ורואה את מה שהשחקנים השרויים במשחק, לא יכולים לראות. 

זה נשמע מתבכיין. זה לא. 

בדידות מחשבתית היא רעה חולה אמיתית. 

היום, ממש לפני שעתיים, החלטתי שמספיק. 

אני אפסיק לחלוק מידע. 

אחיה את חיי בשקט ואניח לעולם להיות העולם. 

גם ככה אין לו עוד הרבה כשם שהוא ותיכף חלקים מהותיים בריקמת המציאות ישתנו. 

שמש, חמצן, גוף בריא, יהיה מה שיהיה. לא ניתן לעצור את זה. אפשר רק להינות מהעכשיו. תהנו. 

טוב קרה לי עכשיו אירוע, אני לא נושם. 

תראו אני כבר בן 47 לא ילד. ופעם הייתי שרירי, היום זו כרס. ופעם הייתי נלחם ברחובות היום אני רגוע. ועם כל הדאווינים של אומנויות לחימה, תאכלס כואב פה וכואב שם וכולי כבר סמרטוט.

אבל עכשיו חזרתי מהקיוסק ובדרך חזרה הביתה אני רואה רכב ומישהי מנסה לצאת ומישהו מחזיק אותה בכוח והיא נלחמת בו כזה וצעקות וכולי פתאום רצתי באינסטינקט וצעקתי ״שחרר אותה״ ואיך שאני צועק הוא יוצא מהרכב ומכוון אלי אקדח. הייתי בהלם. עמדתי ולא אמרתי מילה בשניה הראשונה ואז אמרתי ״אני שוטר״. אני לא. אבל זה מה שיצא לי מהפה. והוא נבהל ממש ואמרתי ״אין עלי נשק יצאתי לקנות סיגריות שחרר אותה יסע״. 

הוא הסתובב בשניה, נכנס לרכב, צעק משהו ברוסית, היא נדחפה החוצה, והוא טס משם. 

עמדתי הלום. הלב שלי דפק. דמעות של סטרס הצטברו בעיני. 

היא לא אמרה לי כלום היא פשוט סידרה את השמלה והלכה לכיוון אחר. 

ואני עמדתי שם ובכיתי.

טירוף.

סליחה שנפלתי עליכם. הייתי צריך להוציא את זה מיד. ולא, אני לא הולך למשטרה. זה לא יעזור. אנחנו חיים בג׳ונגל.  

יאללה סיפור לילה

״יצאתי פיתה״.

כלובי יקירנו, אתה חייב להכניס אפשרות לפילטור נשים נשואות. אני לא רוצה לראות נשים נשואות. לא בלוגים לא פרסומים לא כלום. תן לגברים עם שדרה את הזכות לבחור שלא לראות את מה שלא נכון להם. יש כל כך הרבה נשים בעולם, מי צריך ללכת עם אישה נשואה ולהיות כפוף ללו״ז של גבר אחר. איכס. 

במגזר החרדי יש איזו דמות של רב צעיר שכולם מכירים והוא מגניב גזה וקטע וחי דת אמונה ורצון לשיתוף וקבלת הקדמה. 

הוא מתקשר אלי לא פעם להתייעץ בעולם החילוני והיום סיפר לי שהוא החליט שהוא רוצה לרוץ קדימה ולהיות דמות ציבורית פוליטית. בלהיטות סיפר על דמות אחרת שתרצה להצטרף לצידו ושהיא תביא עמה דמות אחרת מוכרת עוד יותר שרבים רבים מריעים ואוהבים אותה. 

אני מכיר קצת את המגזר החרדי. אני מכיר מעטים וביקרתי בו מיד לאחר צבא ולמדתי באיזו ישיבה כי חיפשתי ולא מצאתי ויצאתי הלאה בחיפוש. אבל הריחות באפי. אני מבין את התדר. אני יודע את כל השטיקים והחשיבה המתחכמת. וכשאומרים לי שהדמות ההיא תשלהב אני יודע מה זה אומר. 

״תייעץ לנו״, הוא אומר לי, ״תן לי גב. אני אבנה משהו חדש, מחבר״.

״תן לי לחשוב על זה״, השבתי. 

״מה יש לך לחשוב?״

״אתה מכיר דתלשיות?״ שאלתי והוא צחק. 

״אתה אוהב דתלשיות?״

״הכי״.

״למה?״

״הכי מבריקות בתיאוריה ועם מתן אפשרויות הופכות קילריות״, השבתי אבל בעצם רציתי פשוט להגיד ״הכי סוטות״.

״שתהיה לי בריא. בית חדש זו ברכה״.

״נכון. קיצור, תן לי לחשוב. ואם אתה מכיר דתלשית, אנא, תכיר לי״.

מה שאני הכי אוהב בכלוב, זה שכולנו בעצם עוסקים בסקס. 

זה נפלא בעיני. 

מקום שמאגד אנשים שעסוקים בייצר. 

אין הרבה כמותנו. אין הרבה מקומות כאלו. 

תשמחו שאתן/ם 

לפעמים, אני מתגעגע הביתה.

זה שהיה לי לפני שהתגרשתי.

לדמות ההיא של ההיא שהתחתנתי איתה,

לפני שהשתנתה וממנה הלכתי.

לפעמים בא לי ללכת איתה ברחוב יד ביד.

לשמוע אותה מנחמת אותי. מחזקת. עבורי. 

לפעמים אני כועס על עצמי שהלכתי. 

לפעמים מחזק את עצמי כי נעזבתי. 

והימים חולפים. ויש בי רק עצב, וכעס. 

כעס על האיש שהייתי. 

עצב על האיש שנהפכתי. 

להתגעגע לגרושתך, זה קצת כמו להתגעגע למישהו שמת. 

היא לא היא. וההיא שהיתה לא עוד.

אני יודע את מה שצריך לדעת. 

גם בניתי חיים חדשים ונעימים יותר. 

ובכל זאת, לפעמים, 

לפעמים אני מתגעגע הביתה.

ואם להיות ישר, אז לא לפעמים. לרוב.