בזמן שחשבתם

לפעמים אני משוגע מידי. 

אני מרגיש את זה על אנשים. 

בעסקים, ביצירה, בסקס. 

איש משוגע. 

לוקח החלטות ברגע. 

לא חושב יותר מידי. 

מאמין בתזוזה מהירה.

שחיים עכשיו. 

שעוד רגע לא. 

ולא קל לי עם עצמי.

אבל גם לא קשה לי.

אמרתי. 

משוגע. 

ההבדל בין הסחים והנורמלים, לבינינו, זה שלהם יש עיסוקים ואנחנו מתעסקים בסקס. 

יש אלף דרכים להיות שמח. הקלה בהן היא המסלול הקשה והפתלתל של ההבנה שאנחנו לא מבינים כלום. 

עומד/רטוב לך/לכן, יש שמש, יציב על הרגליים, הילדים בריאים, הדיכאון נוכח, צאו לדרך חביבי אתם בפסגת הקיומיות. 

שום חיה לא צדה אותנו, אנחנו יכולים להתבטא בחופשיות, יש חוק וסדרי עולם, אלו לא דברים שיש לזלזל בהם ולקחת כמובן מאליו כי המציאות פריכה מידי. אם נשקע בשלווה לחלום שאין לנו אחר, ברגע נלמד שאנו כבר לא בראש שרשרת המזון והמציאות האנושית תשתנה מקצה לקצה. 

הכול פייק. גם האין הוא יש כי קיים ובאין יש יותר יש מהיש. 

כשמבינים את זה קל יותר לחיות.

תחיו, זה תיכף נגמר. 

וודי אלן אמר: המציאות היא סבל ארוך שתמיד נגמר במפתיע. לכן אולי שווה להביא בחשבון שלא כדאי לדחות את הדבר ההוא שנורא רציתם לעשות. תעשו. אתם עוד יכולים/ות. 

שבת שלום קאקסאקרז 

נשים מדהימות.

לא פחות מזה. 

לפעמים אני עובר ומרפרף בפרופילים שלכן ובית החזה שלי מתרחב. 

יש פה כמובן גם נשים נוראיות, ולא חכמות בהתנהלותן, אבל הן מיעוט לדעתי. 

אלו שמרוממות, מפצות על הרעש. 

נפלאות. 

אין מילים. 

אישה יכולה להיות ידידתו של גבר רק באופן הבא:

קודם מכרה

ואז פילגש

ואז ידידתו

כל מי שפה, לא משנה מאיזה מין, נושא דפיקה בשאסי. 

בדוק. אין שאלה. 

אתה לא מתחרמן מלתת ביסים אם לא חווית את זה בעבר. 

את לא צריכה לזחול אם אין איזה משהו שם בקופסה מפעם.

ככה זה. 

כולנו פה קוקוריקו קו. 

כשמבינים את זה, ומסכימים עם זה, אז החיים הופכים קלים יותר לנשיאה. והפאתוס כמו הפאסדה נחלשים לנעימות משעשעת כמו להביט על עצמך מהצד, בסלחנות. 

יושב בבית קפה

אחת מכן לפתע ניגשת

היא לא פונה אלי, היא פונה לזה שמולי, בריטי דובר אנגלית, שותף שהגיע אתמול מלונדון. ״הוא סוטה מהכלוב, אל תתעסק איתו, הוא מניאק״ היא אומרת לשותף, זורקת בי מבט והולכת. 

הוא לא הבין אותה. הוא רק חייך אליה ואז חייך אלי ״מה היא אמרה״, שאל.

״שאתה חתיך״, השבתי בעודי בוהה בה ממשיכה והוא צחק. 

אני לא צחקתי. כאב לי בגוף. 

*** 

הכרתי אותך פה. יצאנו לדרינק. פטפטנו וצחקנו. שילמתי חשבון, הלכנו יד ביד והזמנתי לך מונית, התפלאת שאני לא ממשיך איתך את הערב ואמרתי בעדינות שאני לא רוצה לבזבז לך זמן ושאני מצטער אבל אני לא מרגיש את זה. המבט שלך נפל. התרגזת והשתתקת. כשהמונית נעצרה פתחתי לך את הדלת ונכנסת וטרקת אותה בכוח. משכתי בכתפי בצער שהרגזתי ונופפתי לשלום מבעד לחלון. את לא הגבת. וזהו. המונית נסעה. זה כל מה שהיה.

ואז אחרי חודשיים את עוצרת מולי בבית קפה ויורה את הכאב שלך לכל הכיוונים. 

לא סטייל. לא רמה. ורק הוכחת את מה שהרגשתי בדייט. 

לא עשיתי לך כלום למעט להנעים את זמנך ולהתנצל בעדינות שזה לא מתאים. לא מצליח להבין למה הרשת לעצמך להתפרץ עלי כך, או לנשוא בתוכך כזה זעם. על מה. על מי. לא מבין. 

אני, שלא כמותך, לא אפרסם את שמך ולא אחלוק פסיק של מידע מעבר למה שציינתי פה וכתבתי, עבורך, כי את כנראה עוד קוראת אותי. 

תדעי - 

לא התכוונתי לפגוע. אבל אם בפעם הבאה את תגשי אלי להשפיל אותי בפומבי, אני אטפל בך עם עורכי דין. כי לא עושים את מה שעשית. פשוט לא. 

חבל שאת כועסת. אני באמת לא שווה את זה. 

מחר

טיסה ללונדון במטוס פרטי

שהות במלון קפה רויאל 

שלושה לילות

כרטיס לאופרה

שולחן שמור בזומה

מי באה? 

תמצצי בגובה 30 אלף רגל. 

המדינה מתפרקת.

אין לנו איך לעצור את זה. 

בואי תמצצי. תיכף לא תוכלי. 

הכרתי אותה כשהיתה בת 22. 
בר חשוך. מבולבלת. מסוממת. בחובות. ללא אמא או אבא לפנות אליהם. תלושה. חיה על גלגלת. עוברת בין דירות. מבקשת ממני כסף עבור זיון. 

היא ניסתה לפתות אותי להזדיין כבר בעשר דקות הראשונות של השיחה. ואני ראיתי את הדיפולט שלה פועל, את הדרך שלה לשרוד. וסירבתי. גם בפעם השניה שנפגשנו סירבתי. למעשה עד היום (שש שנים אחרי) לא היתה בינינו גם נגיעה. כי כשהכרנו היתה שבורה. והשיברון הזה דבק בי ואני לא יכול לשחרר אותו ממני. כי שש שנים שאני מלווה אותה. כמו ילדה. עורך דין לטיפול בחובות. שנת שכירות שתעמוד על רגליה ותתאפס על עצמה. עזרה במציאת עבודה. רישיון נהיגה. תואר. והיא עבדה קשה. העריכה. התמידה. ואני מצדי שילמתי. והענקתי. למעשה אם להיות הגון - אני הילד שהיא. גם אני באתי מאבק, ולי אף אחד לא עזר. אז אני כן. והיו לה רגעים קשים. ולא פעם כמעט נכנעה. ולא פעם נכנס איזה בחור לא בריא. ולא פעם היו בינינו כעסים וריבים. ולא פעם הייתי פוקד והיא היתה חייבת לבצע כי אחרת הייתי עוצר הכול. ולמדה לקום בבוקר. ולמדה לאכול. ולמדה להתאמן ולשמור על הגוף. והקימה עסק משלה. ונעזרה בכל הכוונה. ולאט לאט התפתחה והמשיכה אל מחוץ לארץ. ורחוק מהעין רחוק מהלב. והיתה מתקשרת פחות ופחות לבקש עזרה. ופרחה לחייה ובנתה עולמה.

היום צלצלה לספר לי שרכשה בית. שיש לה בית משלה. שלה. ובכינו משמחה יחד.