בזמן שחשבתם

ואז היא הביטה בי במבט מבוייש ואמרה שהכירה מישהו שמזדיינת איתו. ואני חייכתי. וליטפתי לה את הלחי. ואמרתי לה שמגניב כי החיים עוברים ברגע וחשוב שהיא תחווה כמה שיותר חוויות. והיא הביטה בי והמבט שלה השתנה, וראיתי את ההקלה, וחייכתי יותר ואמרתי, תתאהבי עוד, תתאהבי מלא פעמים במלא, והיא צחקה במבוכה ואז נשקה אותי עם מלא רוק ואהבה וירדה לי לתחת. 

חופש זה הבסיס לאהבה. 

זה לא משנה איך את נראית. 

גם לא משנה מאיפה את. 

וממש לא משנה מה סגנון הלבוש שלך. 

יש רק שני דברים שבאמת חשובים:

1. הריח שלך

2. הקול 

קול זה לפני הכול. 

אם הגיע יום שישי, ולא דאגתם לפרטנר/ית למיטה, לא עבדתם נכון השבוע. שולחן שישי זה לא רק אוכל. 

לאהוב אישה זה עמוק. 

זה מצד אחד להיות לה אבא.

וזה מצד שני להיות לה ילד. 

אם אדם באמת אוהב אישה, הוא חייב להיות מסוגל להציג לה את שני המצבים, אחרת זה לא באמת אותנטי ופתוח.

רק כשהיא רואה את שני המצבים, אז גם אתה בוחן אותה לתגובתה, וגם היא בוחנת את תגובתך לתגובתה, ואת תחושותיה למי שאתה. 

לבכות לאישה זה מסוכן. זה טרן אוף מידי. אלא אם כן זה מוגש מעולמות אותנטיים. אישה לא תקבל התבכיינות. אישה תקבל בכי. אתה יכול לבכות על מות אב או חבר. אתה לא יכול לבכות שנגנב לך הרכב. 

לאהוב אישה באמת, זה לא להיות מאוהב. להיות מאוהב זה הדרינק של הזוגיות. לאהוב זה החביתה וסלט קצוץ של הקשר. 

לאהוב אישה זה לוותר על עצמך בכדי ליצור עצמך טוב יותר. וזה כואב. כי זה קילוף איטי. ומגרד כי זה מגליד. ואז מפחיד כי אתה מגלה אתה חדש. 

לאהוב אישה זה ביטחון. כי אישה שאוהבים אותה והיא יודעת שאוהבים אותה, תנשך למוות את כל מי שיתקרב להזיק לך. 

לאהוב אישה זה עמוק. זה כל כך הרבה דברים במקביל, שלפעמים, לא תמיד, מתבלבלות לך הרגליים ואתה הולך, או חושב ללכת, ואז נשאר, וחושב ללכת, ואז הולך, ורוצה לחזור, וכשאתה מבין שהיא לא תקבל אותך, אתה מבין שלאהוב אישה זה גם קצת להתאבד. 

אין כמו לאהוב אישה. כי אישה זה החיים. ומי שאוהב אישה, אוהב לחיות. 

אם תסתכלי בשעון תראי שהשעה 02:22

יאפ

אני גם כזה

אם הוא לא מתנשק איתך, הוא לא אוהב אותך. 

אם הוא לא מביט לך בעיניים, הוא לא אוהב אותך. 

אם הוא לא מחבק אותך אחרי שגמר, הוא לא אוהב אותך.

אם הוא לא דואג שקודם תגמרי, הוא לא אוהב אותך.

אם הוא לא יורד לך, הוא לא אוהב אותך.

אם הוא נגעל מדברים, הוא לא אוהב אותך.  

אם אחרי שפרקתם אין ביניכם שיחה, הוא לא אוהב אותך.

אם זה סקס למען סקס אז הכול טוב. 

אבל אם זה סקס מתוך רגש, והוא לא שם, אז את כלי לשימוש. 

אל תהיי שם. זה לא באמת מה שאת מחפשת. הזמן עובר. 

יום חמישי הוא היום האהוב עלי בשבוע. למעשה, רביעי אפילו יותר. כי ברביעי אני אומר לעצמי שמחר חמישי. וחמישי בשעת ערב זה הפיק של השבוע כי כל הסופ״ש לפני. וזה לא שאני זקוק לסופ״ש בכדי לנוח. אני רוב הזמן נח. אבל בסופ״ש הדברים מתכנסים ונרגעים באופן אחר. זה לקנות דברים טעימים, להכין את הבית להתכנסות, לכבות טלפונים, להוציא ספרים, לשים מוזיקה, לארח חברים. 

בשישי זה כבר מתקרב לשבת, ובשבת זה יום המנוחה וההיטענות לתחילת השבוע. 

יום חמישי זה היום שלי בשבוע. כל שאר הימים נועדו עבורו. 

אבל היום הכי מרומם הוא רביעי. 

ככה זה כשאתה תאוותן. אתה אוהב את הפלרטוט שבראש יותר מהפלרטוט עצמו. 

אין לי כוח.

בחיי.

די חאלס בחיי שאין לי כוח. 

כמה שאלות.

כמה הודעות. 

אין לי כוח אפילו להשיב. 

וזה לא מתוך זלזול, או בוז, או התנשאות. 

זה פשוט שכבר אין לי כוח.

רק הכותרת כבר מכבה אותי. 

אני אפילו לא פותח. 

כי אין לי כוח לשיחות ולשאלות.

ואין לי כוח להיפגש. 

ואין לי כוח להכיר. 

ואין לי כוח לזיין. 

די חאלס, אני זקן. 

אין לי כוח. 

כשתבוא איזו אחת שהכותרת הודעה ששלחה תגרום לי לפתוח, אז הטקסט אולי גם יגרום להשיב, ואולי התשובה תגרום להשיב שוב, ואולי השיחה תתגלגל, ואולי זה יעשה לי כוח להיפגש ואולי הפגישה תעשה לי חשק להתפרק, ואולי הפורקן יעשה טעם לעוד. אולי, מי יודע, בטח לא אני. אני אין לי כוח אני. 

אני כותב מלא כל היום. 

ופה אני לעשר דקות של בלעעע של טקסט בנשימה אחת והלאה.

כי אין לי כוח. 

אפילו לא לחשוב על מה שאני כותב. 

פה אני בא, וכותב, והולך. 

ולפעמים חוזר. כי נשלחה אדומה. 

ואז מציץ בכותרת. 

ואז אין לי כוח. 

לא. אני לא מזיין את גל הכלוב. 

לא. לא נפגשתי עם נשים מהכלוב.

לא. אני לא בקהילה. 

לא. אני לא בסצנה.

לא. אני לא יוצא למועדונים.

אני בא לכתוב קינק באתר של סוטים וסוטות כי יש לי כישרון כתיבה, כי אני חרמן, כי אני קינק, וכי פה יכולה לקרוא אותי מטומטמת כמוני. בינתיים, לא פגשתי מטומטמת. אתן מבריקות ומפהקות אותי. נראה לי שזה מספיק מטומטם מצדי לכתוב, אבל עוד תקרא את זה איזו אחת שתבין, והטמטום חביב לה. 

הסייקל של הכלוב הוא כזה:

פורום/בלוג

ואז מגיעה אדומה.

ואז אדומות וחילופי מילים והתחלה של התרגשות.

ואז סגולות והשיחה או שנשברת, או שההתרגשות עולה.

אם נשברת נעלמים, אם לא נשברת עוברים לטלגרם.

ואז עוד שיחות והקלטות קוליות ואם הקול נעים אז מתחיל לדגדג בלמטה. ואם לא נעים, נעלמים. 

ואז מגיע הרגע הקשוח של תמונות. 

ואם התמונה מרגשת, אז הדגדוג למטה הופך לכזה שמתחילים לשחק בלמטה. ואם התמונה לא מרגשת, נעלמים. 

ואז שיחת טלפון, ואם היא זורמת קובעים פגישה וההתרגשות מתחילה לרקד. 

ואם בפגישה הכול מתחבר, אז מבקשים לממש. ואז זה הרגע הכי קשוח. כי אחרי המימוש, אם זה מגניב, אז זה מתחבר וטס ועף ומגניב. אבל אם זה לא מתחבר, אז נעלמים. 

יש מלא נעלמים במשוואה הזו שנקראת הכלוב. וכולם וכולן מוכנים להמר שוב ושוב על הרולטה הרגשית/ייצרית הזו, כי אם זוכים, אז הכול מתגמד וזה היה שווה הכול. 

כשאת מקיאה זה מריח לא טוב, אבל זה מרגיש נפלא. 

כשאת דומעת זה נראה לא טוב, אבל זה מצטלם מושלם.

כשאת מקבלת לתחת זה צפוף, אבל זה מתרחב.

כשאת מוצצת כף רגל זה משפיל, אבל זה גם מדגדג. 

כשפנייך שטופות רוק זה דביק, אבל זה גם מחליק בתחת.

כשאת משתינה זה טעים, אבל זה נגמר מהר.

כשאת בולעת שתן זה יוצא לך מהאף, אבל משתלב עם הנזלת. 

כשאת מקללת זה מחרמן, אבל זה עולה לך בכאב.

כשאת שוכבת שבורה ומחוללת זה פתט, אבל זה מפואר. 

כשאת מפליצה זה מחניק, אבל עושה למלא ריאות. 

כשאת איתי ואני איתך ואנחנו יחד באמת, אז שנינו יוצאים מהמפגש מרוקנים מכל הטמטום שמתקיים לנו בחלצי המוח.