בזמן שחשבתם

בבוקר הכנתי לשתיהן ארוחת בוקר. שתינו את הקפה במבטים עמוקים וחיוכים ללא מילה. אחר כך האחת מצצה לשניה ואני הבטתי בהן כשאני מורח חמאה על הטוסט שקוע בארוחת הבוקר. כשהן סיימו, הן התחבקו על הספה והתכסו בשמיכה עבה. אני התיישבתי לצייר שקוע באוזניות. כשהתעוררו, באו וחיבקו אותי. ליטפתי את ראשן ונישקתי רכות את שפתיהן. הורתי להן להתלבש והזמנתי להן מונית כל אחת לביתה. בדלת לחשה לי: זה היה זיון כל כך מטונף הלילה, אנחנו שותפים לפשע. ואני חייכתי אל שתיהן. נמשיך מחר. אם תרצו. 

בגיל 16 התעשרתי. 

בגיל 22 הפסדתי הכול. 

בגיל 26 התעשרתי שוב. 

בגיל 29 הפסדתי הכול. 

בגיל 32 התעשרתי שוב. 

בגיל 42 הפסדתי הכול. 

בגיל 45 התעשרתי שוב. 

בגיל 47 הפסדתי הכול. 

הזונה הזו שנקראת כסף, תמיד היתה ותמיד תהיה הכלבה שלרגלי. כשאני קורא לה היא באה. כשהיא באה אני מתעייף ממנה מהר ומבקש או להרים, או להיפרד. כסף הוא אנרגיה, ואנרגיה תמיד מבקשת להתחבר לאנרגיה. ככל שאתה לא רודף אנרגיה, ככה האנרגיה רודפת אותך כי כשאתה לא עסוק ברדיפה, אתה למעשה נטען, אנרגטית. אני שונא כסף. אבל אוהב כסף גדול. מעולם לא הייתי שכיר או קיבלתי משכורת. מעולם גם לא חסכתי. אני לא יודע לחיות אמצע, אני יודע לחיות רק בצדדים. הכלבה הזו יודעת את זה. היא גם מעריכה אותי על שאני כזה. או קצפת, או רעב. אין לחם. גם לא בשר. יש רק או, או. וזה כוחני עד לרמת ההשתאות עבור המשקיפים מהצד שחיים כפופים לחרדות הפרנסה והקיום. אבל אני לא חי אמצע כי לחיות אמצע זה לא לחיות, זה להתקיים. אני לא קיים. אני דמות שקופה שחיה בקיצוניות של החיים. לא פעם רעבתי. לא פעם חיטטתי בפחי זבל. לא פעם ישנתי ברחוב. מאידך, חייתי בארמונות ונהגתי בצעצועים. אני אוהב לחיות כך כי ככה אני מרגיש הכי חי שיש. כשם שאין טעם לזיין מישהי אם תשוקתך אליה אינה כזו שאתה מרגיש בצורך להתמרח בסרחונות שבה. זה סתמי. אפילו מגעיל. כי תשוקה זו אנרגיה, ואנרגיה נמשכת לאנרגיה. ואם אין בך אנרגיה אז גם אין בה. ואז אתה שכיר לחרמנות. מקבל משהו, אבל לא את הדבר שמחיה לך את הנפש. עדיף למות ולא להעלים את עצמך בקיום שרידתי כשם שעדיף לכבות את הלבידו, ולא להיכנס למיטה בשל החרמנות.

״החיים הם גוונים של אפור״, נאנחת הפסיכולוגית שלי ואני מחייך אליה חיוך מקצה לקצה ומשיב: ״לא סופר אותך.״ 

אין דבר בזה מונוגמיה על בסיס קוד חברתי. זה שקר ושקר סופו להיחשף. 

מונוגמיה מוחזקת היא סוג של עסקה, ועסקאות לרוב מופרות. 

אני גבר, אני יודע. 

בגדו באמוני. 

בגדתי גם. 

זה היה שקר. 

אני הייתי חרמן על כל העולם, אבל לא עליה. 

הרסן החברתי ו״העסקה״ שסגרנו רק חנקו את נפשי יותר וגרמו לי לחוש בחוסר סיפוק תמידי מה שגרם לי להתרחק ממנה. 

הרגשתי שהיא חנקה אותי. 

זה לא שחיפשתי לזיין בחרמנות. 

זה שהייתי חרמן לחופש. 

לנעורים. 

להיות צעיר לנצח. 

ואם להיות הגון, אז גם זה עובר. הרצון בחופש נרגע. אתה מתבגר. פתאום אתה רוצה דברים אחרים, כמו מונוגמיה. 

אבל לא כזו שחותמים, אלא כזו שהיא הסיבה המרכזית שבגינה שני אנשים פשוט יחד. 

בלי מונוגמיה. 

עם אהבה. 

כזו שאומרת שאם נגמר אז לא ממשיכים. 

כזו שאומרת שמודדים כל יום ואם לא נעים, אז לא נעים קדימה. 

כזו שמאפשרת חופש.

שיש מיניות. 

שעוסקים בה ולא מזניחים. 

מונוגמיה כעסקה זה ההפך הגמור, ולא משנה כמה יספרו האנשים לעצמם סיפורים, אם המונוגמיה היא לא הסיבה שמתחברים יחד ברצון ליחד, אז לא, זה פשוט לא. מונוגמיה. 

זה סתם כלא נפשי. 

רוב האנשים קיימים, אבל לא חיים. 

חיים זה לא קיומיות. 

חיים זה חווית חוויות.

רובם של המתקיימים, לא חווים. 

אולי פה ושם, לרגעים. 

לחוות חוויות זה עניין נפשי וכלכלי. 

רוב רובם של האנשים לא יכולים להרשות לעצמם לחיות, כלכלית. 

אלו שיכולים מבחינה כלכלית, לאוו דווקא מרגישים שהם יכולים נפשית בין אם מחרדות לאבד כלכלית, או בין אם מכך שמעולם חוו ולכן התרגלו פשוט להתקיים. 

להתקיים זה לא לחיות. 

להתקיים זה להישמר בכדי להגיע לסוף. 

אבל בסוף אין כלום. 

החיים נועדו בשביל למות.

אף אחד לא יוצא מהחיים האלה עם החיים עצמם. 

לחיות זה להשתמש בזמן. 

להתקיים זה לשמר אותו.

ואי אפשר לשמר את הזמן. 

אז עדיף לחיות.

עכשיו. 

הכי קל לקבל את המציאות. זה כמו להחליק במדרון. יש מדרון, יש תחת, התחת על המדרון, והגוף על התחת. זה זז. מקבלים את זה כמו שזה וזהו. אבל המציאות היא פייק ואין מדרון ואין תחת כי אין גוף. יש רק מוח. וקולטנים. ולמעט מאוד אנשים במציאות יש את היכולת לקלוט שהמדרון הוא לא מדרון כי מעט מאוד אנשים, עסקו בפיתוח קולטנים אלטרנטיביים. 

אין מדרון. גם לא מציאות. אין עבר כשם שאין עתיד. יש רק עכשיו. ועכשיו המוח שלך עוסק בקריאת המילים האלו ועכשיו גם הפה מחייך כי המוח מספר לו שהוא מרוצה, כי אני מדבר אליך. 

אהלן. אין מדרון.