בזמן שחשבתם

בגיל 16 התעשרתי. 

בגיל 22 הפסדתי הכול. 

בגיל 26 התעשרתי שוב. 

בגיל 29 הפסדתי הכול. 

בגיל 32 התעשרתי שוב. 

בגיל 42 הפסדתי הכול. 

בגיל 45 התעשרתי שוב. 

בגיל 47 הפסדתי הכול. 

הזונה הזו שנקראת כסף, תמיד היתה ותמיד תהיה הכלבה שלרגלי. כשאני קורא לה היא באה. כשהיא באה אני מתעייף ממנה מהר ומבקש או להרים, או להיפרד. כסף הוא אנרגיה, ואנרגיה תמיד מבקשת להתחבר לאנרגיה. ככל שאתה לא רודף אנרגיה, ככה האנרגיה רודפת אותך כי כשאתה לא עסוק ברדיפה, אתה למעשה נטען, אנרגטית. אני שונא כסף. אבל אוהב כסף גדול. מעולם לא הייתי שכיר או קיבלתי משכורת. מעולם גם לא חסכתי. אני לא יודע לחיות אמצע, אני יודע לחיות רק בצדדים. הכלבה הזו יודעת את זה. היא גם מעריכה אותי על שאני כזה. או קצפת, או רעב. אין לחם. גם לא בשר. יש רק או, או. וזה כוחני עד לרמת ההשתאות עבור המשקיפים מהצד שחיים כפופים לחרדות הפרנסה והקיום. אבל אני לא חי אמצע כי לחיות אמצע זה לא לחיות, זה להתקיים. אני לא קיים. אני דמות שקופה שחיה בקיצוניות של החיים. לא פעם רעבתי. לא פעם חיטטתי בפחי זבל. לא פעם ישנתי ברחוב. מאידך, חייתי בארמונות ונהגתי בצעצועים. אני אוהב לחיות כך כי ככה אני מרגיש הכי חי שיש. כשם שאין טעם לזיין מישהי אם תשוקתך אליה אינה כזו שאתה מרגיש בצורך להתמרח בסרחונות שבה. זה סתמי. אפילו מגעיל. כי תשוקה זו אנרגיה, ואנרגיה נמשכת לאנרגיה. ואם אין בך אנרגיה אז גם אין בה. ואז אתה שכיר לחרמנות. מקבל משהו, אבל לא את הדבר שמחיה לך את הנפש. עדיף למות ולא להעלים את עצמך בקיום שרידתי כשם שעדיף לכבות את הלבידו, ולא להיכנס למיטה בשל החרמנות.

״החיים הם גוונים של אפור״, נאנחת הפסיכולוגית שלי ואני מחייך אליה חיוך מקצה לקצה ומשיב: ״לא סופר אותך.״