|
|
|
אין תחתית לתהום הזה. לא ברור אם הקפיצה ההתחלתית היתה מתוך בחירה, אבל עכשיו כל מה שנותר זה הנפילה עצמה.
כל מה שהיה קרוב ממשיך להתרחק.
כל מי שאהבתי ממשיך להתנתק.
החושך מקיף אותי יותר ויותר.
ואני לא יכול להפסיק לאהוב. אני לא יכול להפסיק לכאוב. אני לא יכול להפסיק להכאיב.
הלוואי ויש תחתית.
הלוואי ומה שנותר ממני יוכל כבר להתרסק סופית ויהיה סוף סוף
שקט.
אחרי שכל האבק התפזר, והעולם שלי כולו הצטמצם לערימת שברים חסרת משמעות, אחד הדברים היחידים שמונעים ממני הוא התחושה שזה ייתן לך עוד קצת תחושת סיפוק.
לגרום לי לסיים איך שאת היית רוצה כבר מזמן.
https://www.youtube.com/watch?v=Vk5WA2MfSlA
https://www.youtube.com/watch?v=9MBgNm4EcBo
https://www.youtube.com/watch?v=wJWksPWDKOc
https://www.youtube.com/watch?v=S652aa_kXjY
https://www.youtube.com/watch?v=n-wEvzqdDZg
הובסתי.
הצורך להאמין כנגד התחושה.
לשחק בבחירה חופשית עם דטרמיניזם של אחרים.
להאמין למילים, פחות למעשים.
לנסות להחזיק מרחב משותף.
לטעות לחשוב שמי שמולי - כמוני.
לטעות לבחור להתעלם מכך
שאני מבין אותה יותר ממנה.
אני נוכח. והיא - היא נעדרת.
לנסות לבנות משהו מתוך אמונה
שאני לא לבד.
להפגע. להנטש. פעם אחר פעם.
ועדיין להשאר שם. כי צורך להאמין.
ואז הדפוס נשבר. האמונה איננה.
אני מרגיש רגוע בתוך מה שהיה פעם מערבולת.
אני, והמרכז שלי.
דטרמיניזם ידטרמן
ואני - אני אבחר לחיות אחרת.
קראתי את מה שכתבת בערך ברגע שפרסמת.
ולא הבנתי.
לא הבנתי אם זה היה אותו דבר שאמרת שלא עבורך.
לא הבנתי אם כדאי לחשוש. הכתוב השתמע לכמה פנים.
לא הבנתי אם כדאי לשבור שוב נתק כדי להבטיח את שלומך.
אבל ידעתי. ידעתי שאם היתה סיבה לחשוש היית פונה אלי ישירות. ראיתי שאת מחוברת. כל הלילה.
אז לא הגבתי.
רציתי להגיד לך כמה אכפת לי, תמיד.
אבל זה כבר נאמר. ולא רציתי שוב להתפרץ בדלת פתוחה.
הרגשתי שזאת פירצה. אנחנו מתקשרים וגוררים תגובה, אחר תגובה, גם אם לא בכוונה. מעבר לעובדה שכשכותבים כאן המצב גם ככה קיצוני, אנחנו עלולים להקצין עוד בכדי לפרוץ את הגדר שבעצמנו שמנו. הרי היא שם כי יש סיבה, לא?
ובתוך כל זה הרגשתי חוסר אונים. ללא כיוון נכון לפעול. ניסיתי לנסח לך זאת, אבל אז לא הבנתי איך, ואיפה. והאם בכלל כדאי, הרי מה שנכתב כאן זה של כל אחד שלעצמו, ולא בהכרח דורש תגובה מהשני, ולהתחיל לבדוק עם השני אחר כל פוסט נשמע קצת קיצוני... לא? אני באמת לא יודע.
ואז לאחר קריאה המי-יודע-כמה, הבנתי שבאותה מידה הטקסט היה יכול להיות שלי. מראה. ואם אני דואג כך עבורך, היכן הדאגה הזאת שלי עבור עצמי?
הסביבה שלי מראה דאגה, ואני משכנע אותם שזה תחת שליטה. אני ישן ימים שלמים, ואז ער כמה ימים שלמים ברצף. מזין התמכרויות, בוכה, מחבר נקודות שלא בהכרח שם - אם כי אני מודע לכך. ואולי זה כן תחת שליטה כי יש ימים בהם הכל בסדר. ולא ברור אם זאת טעות או לא.
וגם ברגעי שיא כשאני מרגיש שעליתי על איזה גל שהוא ספק חלון ישיר למה שאני, ספק המציאות עצמה קוראת בשמי, כשכל דבר בפיד המציאות שלי מעלה ניחוח של אלגוריתם התאמה אישית של תוכן, כשכל שם של שיר, מילים, ותוכן, מתכתבים עמוקות עם הרגשות והזיכרונות שלי, העולים ועולים במהירות, ותדירות, ועוצמה, ואז -- נדמה שאלוהים עצמו סוף סוף שולח לי מסר בו הוא מבקש סליחה כנה על איך שהכל התהווה, ושלא היו לו כוונות רעות - רק דדליין שהיה קצר מדי להשקת פרויקט, אחרת הוא היה עושה הכל אחרת... ותוך כדי דמעות מכך שלפחות סוף סוף קיבלתי הכרה על כל הסבל שחוויתי וחווה, ועל כך שאני ממש ממש לא היחיד וזה הקוד שמתשרע לכל כיוון בזמן-מרחב, אני מודע לאיך שזה נראה מחוצה לי, מודע לכך שתמיד יש דרך יציאה מזה, אם כך אבחר. פשוט להגיד את צמד המילים היפומאניה/פסיכוזה, תוצר לוואי של עודף לקיחת סמים ומחסור שינה. לגעת עם העקבים שלוש פעמים - והנה שוב אני בבית של ההזיה הקולקטיבית. רגליי שוב יציבות על קרקע
של סלע אשר נע במהירות מטורפת בחלל, סביב כדור גז בוער ענק אשר גם הוא נע בחלל סביב חור שחור, לצד עוד מיליארדי סלעים וכדורי אש אחרים.
אבל כועס טיפה פחות על היוצר, אם קיים אחד כזה. עם קצת יותר חמלה כלפיו, כלפי המציאות.
לטעות זה אנושי.
אני חושב שלתקופה הזאת אפסיק להכנס לכאן. אני סומך עליך שאם יהיה צורך - תפני אלי ישירות. וגם אני. אוהב.
https://www.youtube.com/watch?v=RG_TfS7ZopY
"-<...>
-הפואטיות כלל לא מיותרת, גם אם אני לא תמיד פואט בחזרה.
אולי זה כי עדיין לא למדתי לישון כדבר שגרה,
אולי זה כי הזמן עוצר ורץ,
נמתח,
נסגר,
נפתח,
והקצוות מסתובבים, מסובבים את מה שיש,
או אין. כבר לא ברור -
אבל אולי מובן.
ולפעמין הכל-ום
-- פשוט - פ ש ו ט .
כ פ י ש-
ולא דורש מאף אחד דבר.
לא תכנונים בלוז,
לא הרגשה שמשהו התפספס
והמציאות בעצם הפוכה,
ביחס למבט שלנו,
או הפוך.
אולי בעצם ההפוך העוד יותר הפוך,
אבל לא עד הסוף..?
עדיף לי פוך.
משחק משמעויות ופחד שעומד מאחוריו,
פתאום זיהוי זה יצירה -
ומתעוררת בעיה,
ואז כבר לא -
התחלתי לזהות אחרת.
ואז שיחרור המתבונן-יוצר
מפחד.
-<...אתה מושלם...>
-כלל לא בטוח שדבר כזה קיים,
ואם קיים כזה דבר, אז לא בטוח כלל שהוא מושלם,
אני,
או משהו שאיכשהו יוצא ממני.
מצחיק כי כנראה זה רק יגביר את צורך ההכל בלהוכיח לי אחרת,
אם יש אחרת או אחר,
והאם זה משנה,
ומה,
עד ששוב שקט
והמעגל עוגל.
שחרור תבנית
משער שאני די בסדר סהכ.
יש מן דברים כזה שמתקרבים באופק של היום
ויש בחירות שנעשו באופק השני,
ויש מן מתח ביניהם,
ובתוכו - שינה, שכנראה ארצה,
אם ברצוני להמנע מקיפולים מיותרים בזמן-מרחב.
קשוח, אך גם זה יחלוף,
כמו כל תקופה שהפיזיות שלה
קצת מעורערת.
נראה שהרבה כרגע קצת חולים
או עמוסים מדי
או משהו כלשהו מדי כזה.
אבל אמרו לי שהאור מתחיל להתגבר,
אז אשתמש בו כסוג של כלי טיהור לכל מה שהגדרנו כחשוך -
ועל הדרך מקווה, ואף בוחר להאמין,
שיש מן משהו שהוא לא אחד ואפס.
לשאלתך - דברים מהעבר שמתנגשים עם תכניות היום,
פשוט כי לא ישנתי.
ומלכתחילה הרצון קצת בספק,
גם על הזה שבעבר, גם על העתיד לבוא.
עדיין לומד מתי להתנגד למציאות
לא רק כדי לאמר "זה הרצון שלי וכך יהיה" - שגם אותו אני לומד בדרך,
אלא גם סתם כדי ליצור מפגן של אי-רצון,
לצורך הוכחת האמיתי שבי,
עבור סביבתי ותכלס עבורי.
-<...>
-תודה, אבדוק את זה אחרי שינה, מפגש, ומסיבה שאלוהים יודע איך אשרוד (אז כנראה אני יודע),
או למה (כנראה גם פה).
שיהיה לך יום נפלא!
את קסומה.
סלחי לי אם תפסתי זמן במה ארוך ממה שלא נחשב כאינטנסיבי -
מנתק במה,
באיך,
ובלמה."
מתוך שיחה אחרת, 26.12.2019
