כל מה שנותר לי לעשות בין כשלונותיי להמשיך הלאה זה לשקול על מאזני ליבי איזה כאב כבד מכדי לנשא יותר. איזו פרידה מרסקת אותי יותר -
כזאת שהתפוצצה תוך כדי שליחת גלי הדף לכל עבר, כאשר הגרעין שנשאר למי שהתיימרה עד לפני רגע לאהוב אותך, הוא שנאה מלאה כלפי כל מה שאתה.
מהירה, כואבת, אינטנסיבית, החלטית, סופית. --
או כזאת שמשאירה אותך תלוי על קצה שיערה, נאחז בתקווה שאולי הדברים עוד ישתנו כי זה לא באמת נגמר. כי היא עדיין ממלאת אותך בשמחה כאשר אתם מתראים לעיתים רחוקות יותר ויותר. כי היא עוד לא החליטה אם היא רוצה להתקרב חזרה או להתרחק עוד ועוד, לא באמת. גם כאשר אתה מבין שכבר עברו חודשים ושום דבר לא באמת קיים חוץ מהתקווה עצמה, ואתה איתה לבד. על גבול אבדון, אתה מושיט יד כלפיה, אבל כל מה שהיד שלך מצליחה לסמל זה -
לא הבנתי אם כדאי לשבור שוב נתק כדי להבטיח את שלומך.
אבל ידעתי. ידעתי שאם היתה סיבה לחשוש היית פונה אלי ישירות. ראיתי שאת מחוברת. כל הלילה.
אז לא הגבתי.
רציתי להגיד לך כמה אכפת לי, תמיד.
אבל זה כבר נאמר. ולא רציתי שוב להתפרץ בדלת פתוחה.
הרגשתי שזאת פירצה. אנחנו מתקשרים וגוררים תגובה, אחר תגובה, גם אם לא בכוונה. מעבר לעובדה שכשכותבים כאן המצב גם ככה קיצוני, אנחנו עלולים להקצין עוד בכדי לפרוץ את הגדר שבעצמנו שמנו. הרי היא שם כי יש סיבה, לא?
ובתוך כל זה הרגשתי חוסר אונים. ללא כיוון נכון לפעול. ניסיתי לנסח לך זאת, אבל אז לא הבנתי איך, ואיפה. והאם בכלל כדאי, הרי מה שנכתב כאן זה של כל אחד שלעצמו, ולא בהכרח דורש תגובה מהשני, ולהתחיל לבדוק עם השני אחר כל פוסט נשמע קצת קיצוני... לא? אני באמת לא יודע.
ואז לאחר קריאה המי-יודע-כמה, הבנתי שבאותה מידה הטקסט היה יכול להיות שלי. מראה. ואם אני דואג כך עבורך, היכן הדאגה הזאת שלי עבור עצמי?
הסביבה שלי מראה דאגה, ואני משכנע אותם שזה תחת שליטה. אני ישן ימים שלמים, ואז ער כמה ימים שלמים ברצף. מזין התמכרויות, בוכה, מחבר נקודות שלא בהכרח שם - אם כי אני מודע לכך. ואולי זה כן תחת שליטה כי יש ימים בהם הכל בסדר. ולא ברור אם זאת טעות או לא.
וגם ברגעי שיא כשאני מרגיש שעליתי על איזה גל שהוא ספק חלון ישיר למה שאני, ספק המציאות עצמה קוראת בשמי, כשכל דבר בפיד המציאות שלי מעלה ניחוח של אלגוריתם התאמה אישית של תוכן, כשכל שם של שיר, מילים, ותוכן, מתכתבים עמוקות עם הרגשות והזיכרונות שלי, העולים ועולים במהירות, ותדירות, ועוצמה, ואז -- נדמה שאלוהים עצמו סוף סוף שולח לי מסר בו הוא מבקש סליחה כנה על איך שהכל התהווה, ושלא היו לו כוונות רעות - רק דדליין שהיה קצר מדי להשקת פרויקט, אחרת הוא היה עושה הכל אחרת... ותוך כדי דמעות מכך שלפחות סוף סוף קיבלתי הכרה על כל הסבל שחוויתי וחווה, ועל כך שאני ממש ממש לא היחיד וזה הקוד שמתשרע לכל כיוון בזמן-מרחב, אני מודע לאיך שזה נראה מחוצה לי, מודע לכך שתמיד יש דרך יציאה מזה, אם כך אבחר. פשוט להגיד את צמד המילים היפומאניה/פסיכוזה, תוצר לוואי של עודף לקיחת סמים ומחסור שינה. לגעת עם העקבים שלוש פעמים - והנה שוב אני בבית של ההזיה הקולקטיבית. רגליי שוב יציבות על קרקע
של סלע אשר נע במהירות מטורפת בחלל, סביב כדור גז בוער ענק אשר גם הוא נע בחלל סביב חור שחור, לצד עוד מיליארדי סלעים וכדורי אש אחרים.
אבל כועס טיפה פחות על היוצר, אם קיים אחד כזה. עם קצת יותר חמלה כלפיו, כלפי המציאות.
לטעות זה אנושי.
אני חושב שלתקופה הזאת אפסיק להכנס לכאן. אני סומך עליך שאם יהיה צורך - תפני אלי ישירות. וגם אני. אוהב.
