NULL:VOID

"-<...>

-הפואטיות כלל לא מיותרת, גם אם אני לא תמיד פואט בחזרה.

אולי זה כי עדיין לא למדתי לישון כדבר שגרה,

אולי זה כי הזמן עוצר ורץ,

נמתח,

נסגר,

נפתח,

והקצוות מסתובבים, מסובבים את מה שיש,

או אין. כבר לא ברור -

אבל אולי מובן.

 

ולפעמין הכל-ום

-- פשוט - פ ש ו ט .

כ פ י  ש-

ולא דורש מאף אחד דבר.

 

לא תכנונים בלוז,

לא הרגשה שמשהו התפספס

והמציאות בעצם הפוכה,

ביחס למבט שלנו,

או הפוך.

אולי בעצם ההפוך העוד יותר הפוך,

אבל לא עד הסוף..?

עדיף לי פוך.

 

משחק משמעויות ופחד שעומד מאחוריו,

פתאום זיהוי זה יצירה -

ומתעוררת בעיה,

ואז כבר לא -

התחלתי לזהות אחרת.

ואז שיחרור המתבונן-יוצר

מפחד.

 

-<...אתה מושלם...>

-כלל לא בטוח שדבר כזה קיים,

ואם קיים כזה דבר, אז לא בטוח כלל שהוא מושלם,

אני,

או משהו שאיכשהו יוצא ממני.

מצחיק כי כנראה זה רק יגביר את צורך ההכל בלהוכיח לי אחרת,

אם יש אחרת או אחר,

והאם זה משנה,

ומה,

עד ששוב שקט

והמעגל עוגל.

 

שחרור תבנית

 

משער שאני די בסדר סהכ.

יש מן דברים כזה שמתקרבים באופק של היום

ויש בחירות שנעשו באופק השני,

ויש מן מתח ביניהם,

ובתוכו - שינה, שכנראה ארצה,

אם ברצוני להמנע מקיפולים מיותרים בזמן-מרחב.

קשוח, אך גם זה יחלוף,

כמו כל תקופה שהפיזיות שלה

קצת מעורערת.

 

נראה שהרבה כרגע קצת חולים

או עמוסים מדי

או משהו כלשהו מדי כזה.

אבל אמרו לי שהאור מתחיל להתגבר,

אז אשתמש בו כסוג של כלי טיהור לכל מה שהגדרנו כחשוך -

ועל הדרך מקווה, ואף בוחר להאמין,

שיש מן משהו שהוא לא אחד ואפס.

 

לשאלתך - דברים מהעבר שמתנגשים עם תכניות היום,

פשוט כי לא ישנתי.

ומלכתחילה הרצון קצת בספק,

גם על הזה שבעבר, גם על העתיד לבוא.

עדיין לומד מתי להתנגד למציאות

לא רק כדי לאמר "זה הרצון שלי וכך יהיה" - שגם אותו אני לומד בדרך,

אלא גם סתם כדי ליצור מפגן של אי-רצון,

לצורך הוכחת האמיתי שבי,

עבור סביבתי ותכלס עבורי.

 

-<...>

-תודה, אבדוק את זה אחרי שינה, מפגש, ומסיבה שאלוהים יודע איך אשרוד (אז כנראה אני יודע),

או למה (כנראה גם פה).

שיהיה לך יום נפלא!

את קסומה.

סלחי לי אם תפסתי זמן במה ארוך ממה שלא נחשב כאינטנסיבי -

מנתק במה,

באיך,

ובלמה."

 

מתוך שיחה אחרת, 26.12.2019

ליבי הוא סלע רב קומה

אשר קורס ובדרכם של חלקיו למטה

הורג את כל אשר היה מזין עד כה

מרחיק את כל אשר עוד לא הספיק לכלוא

פותח חור שחור אשר תמיד היה מאחוריו

לעיני כל.

"Lasciate ogne speranza, voi ch'intrate"

אני מרגיש צורך לכתוב כאן משהו לסיכום. בגללך חזרתי לכאן מלכתחילה.

ואין לי.

אני מרגיש שכל מה שיכלתי לאמר - כבר נאמר, איתך.

והדברים שמחברים אותי אליך עתידם להשאר כאלה. אין לי רצון לברוח או למחוק, אין דרך להפוך את זה למשהו שהוא בלי כאב, פשוט יותר. נותן לעצמי להרגיש הכל, חשוף.

אהבה שאין מדד לגודלה, אהבה שכעת קורעת אותנו לגזרים, וגם היכן שאין אותנו, היא נשארת.

כאב, המון המון כאב. צער, חרטה, ספק. רצון אין קץ לקחת את עצמי אליך ללא כל קונטקסט ולעטוף אותך בכל האהבה שלנו, בלי תנאים. להעטף ברכותך האינסופית. פשוט להיות. אנחנו. כאן. עכשיו. לנצח.

...אבל עכשיו כזה זה לא הכל. קיים עכשיו בו את לבד, אני עם מישהי אחרת. קיים עבר עם כאבים וטראומות, ממנו כל דבר זורם אל העתיד. והעתיד הזה אינו ברור איתי, ובכל אופן לא אחד שאת חושקת, כנראה. אף פעם לא הייתי טוב בזה לצערי. ולהבטיח שוב תקוות שווא, גם אם האמנתי לגמרי, זה פשוט פשע.

אני מצטער ממעמקי נשמתי על כל הכאב שהכנסתי לחייך. ואני מתנגד נחרצות לכך שתמשיכי לזרום עם מה שיש, ולהמשיך להפגע פעם אחר פעם. וגם אני.

אני מאמין שלמרות כל הכאב הנוכחי הזה, ואולי אף בגללו, האהבה תצמח ותנצח. בתצורה אחרת או אפילו בלעדינו. מה שנחליט.

ועם כל זה, כשהעולם שלי שמתפרק-מתחבר סביבי, אני מיישר מבט אל מבטך, ואומר בלב שלם:

אני אוהב אותך. אהבתי, ואמשיך לאהוב. מגיע לנו לחיות ללא פשרות, כפי שאנחנו רוצים.

לפעול מתוך רצון כן ואמיתי, ולא מתוך פחד לאבד. אולי מתישהו גם אלמד להאמין בכך בלב שלם. כי כרגע אני מרגיש בעיקר פחד, לאבד אותך. ואני לא רוצה. אבל צריך כרגע.

כדי אולי להתחבר מתישהו בעתיד, באופן שיהיה כפי שנבחר. כדי אולי להתנתק לחלוטין. אבל להיות שלמים.

מה שנחליט.

3>

"לא נפתח יותר לאיש 
כי בני אנוש זן לא רגיש.
כי לא אכפת לאף אחד _{אם תבחר למות}
אם רע לך - תשב בצד
ואל תפריע במרוץ _{אף אחד לא הולך לעצור אותך} 
של החיים, אתה רק בוץ
שמעכב אותנו אם _{כך היה}
נדרך לך על הפנים
בדרך אל המטרה." _{וכך יהיה תמיד.}

אור יום. עיניי רואות את הקיים מולי. הקו המפריד בין קצה אדמת המדבר הצהובה מהכחול של המרום הצלול מתמוסס תחת מבטי. הגבולות המדומיינים מפנים דרך לעמודי כוח יפיפיים עד אין קץ המחברים בין השמיים לארץ, אותיות של שפה קדושה באמת, שהיתה כאן הרבה לפנינו, מעטרות את דפנותיהם בצבעים בלתי אפשריים. הכל אחד, היוצא ממך ומשתקף ממך חזרה אליך.

מאזן עולם שלם על האף. מאזן יצירה של חיוכים ודברים טובים, מעגלי חברים, עבודה יציבה, אהבות, עתיד, אור, תקווה, לא רק שלי.

אך למה לפעמים נראה כאילו זו בכלל לא יצירה,

אלא החלפת מקום פשוטה של מה שהיה רע במה שטוב?

וכך היכן שטוב היה פתאום תופס את מקומו הרע,

ואני מזיז לשם שוב את הטוב, והתהליך חוזר אל תוך אינסוף להתחלה?

תחתיי תהום חשוך של צללים הלוחשים את הנורא מכל. ואין צורך לתפוס את רגליי ולמשוך אותי למטה. כי תחתיי אמת. כי הכל אחד. כי הכל אני.

מגרד את שאריות השקיות, לוודא שאחרון הגבישים לא מושלך לשווא לפח. שואב את מה שיש אל תוך האין. ושוב נושף אל מחוצה לי את מה שהלוואי שהיה בתוכי, או לפחות כך הייתי מרגיש.

אין קץ להרעפת האהבה כלפיי, מקרובים וזרים כאחד - כאשר אני יוצר, כאשר אני מדבר, כאשר אני נוגע, כאשר אני נוכח. כאילו כמעט כולם מחפשים את קרבתי, ואין לי זמן, ואני הודף. ועדיין, נאמר לי, אתה סגור. מרגישים שלא מכירים אותך כמעט בכלל.

איך אפשר לאהוב משהו שלא באמת מכירים?

בהסתכלות מסוימת יש לי הכל ואני חי את החלום. כסף, סקס, אהבות, מקום לעוד. אבל איפה החולם?

אהבה ושנאה עצמית באות יד ביד. הלא גם זה ביטוי לאותה ההתמכרות אשר מניעה אותנו מהקצה אל הקצה, מתח בלתי פוסק של פלוס ומינוס המניע את חיי.

אני עייף.

ובכל זאת יש עוד משהו מעבר לפינה. תמיד.

קווים אנכיים בגדלים שונים על הקירות משרטטים סורגי זימברדו
תבשיל צפרדעים בהיכל סקינר
מוזגים שמפניה מבקבוקי תבערה
מסתובבים ומנקרים, מסתובבים ומנקרים

אתה בלי כלום, לא לחשוב, מנסה לשרוד טיפה, לפחות עד מחר. שאלות על תכניות לעתיד מפרצופים מרוחים במהירות של אלה שתפסו מושב או נולדו לתוכו, כבר אין מוסיקה. מיליון דברים לנסות להאמין שאולי הפעם, שזה לא לתמיד. האדמה זזה תחתיך ואתה בקושי נושם, אבל ממשיך כי בשביל מה אם לא?
בשביל מה?
מחפש יציאה. יקר; גבוה ופתוח, מפחיד. עזוב.
יאוש.
מחפש אשמים, מחפש אויבים קלים - אחידים ופשוטים, מסומנים בצבעים בוהקים שכל החצים מצביעים על לאן לפרוק את כל השחור והלבן. את כל הכן והלא והטוב והרע, את כל הגבולות וההגדרות, כי למה אני? למה לעזאזל אני?

I looked in her eyes. The voice in the background was explaining everything exactly as I was seeing it. It was time.

With great speed, her loving and curious gaze started trans-morphing into an impersonal, cold, unemotional stare, sending chills down my spine, goosebumps covering my skin. Her eyes were empty. Dreadful, growing emptiness! I couldn't look away. My entire world focused in the black gaping void of her eyes, our surroundings accelerating, moving, stretching beyond any logical point.

I was looking into madness, into Death itself, her stare devouring my thoughts and soul. Zooming into her eyes and seeing the entire everything that is ever. A sudden universal awareness of space-time into itself.

In infinite emptiness my mind was clear and everything was understood.

אני שומע חד וצלול. קשוב לכל פעימה. והרי זאת הסיבה שזה כל כך כואב. ואת יודעת את זה.

מה שוות הכוונות, ההכלה, האהבה הזאת, אבל מהצד השני של המראה, אם אין הדדיות, ואולי אף פעם לא היתה?

אני נזכר באיך הקשר הזה התחיל. הסממנים היו באוויר, פשוט בחרתי לעצום עיניים.

well they're open wide fucking awake now

פשוט נמאס לי.