[פוסט רעל פטאליסטי. מי שלא סבבה לו - נא לדלג. אין לראות בתוכן זה דבר מלבד ביטוי עצמי זמני, אז אל תזמינו לי מד"א עם מכבי אש ומשטרה הביתה שוב, אין סיבה, וזה לא עוזר]
תחושה שמזכירה לי את הרגעים אחרי שהסרט נגמר אבל אתה ממשיך לשבת עוד קצת, כי אולי יש משהו אחרי הכתוביות...
תתעורר. כיבוי אורות.
ההבנה המחודשת שחוסר רצון לחיות זה בעיה רק אם קיים פער בינו לבין הרצון לחיות של... מי בעצם? אותם האנשים שהוכיחו את צביעותם?
העוגנים נטשו את הספינה
וכל המאמינים בעולם צודק וקארמה ימהרו לדקלם מנטרות
על כך שהיקום מנסה ללמד אותי להיות בסדר עם לבד
או איזו חרטא כזאת או אחרת
אבל בתכלס כמו בדרך כלל, אנשים בעיקר אוהבים לזיין את השכל.
הרחק מהעין הרחק מהלב
בעיה של מישהו אחר
לך לטיפול
לכו אתם לטיפול.
כל אחד יותר fucked up מהשני ואנשים כמוני אוכלים את ההשלכות האלה כמו פתיים. הדאגה שלכם היא חוסר נוחות שבדיסוננס מול מצב של מישהו שאתם אהבתם. דיסוננס שפתר את עצמו. אתה מדאיג אותנו אז אנחנו נכעס עליך וננתק קשר. נוח. קל. כאלה חזקים ועצמאיים. שומעים את זה? זה השדים מוחאים כפיים על הגבורה האצילית שלכם, רושמים את השמות שלכם לכשיגיע תורכם. עד אז - לשתף סטטוסים בוכים על עוד מישהו שהתאבד ואיך דבר כזה מתאפשר. הוא מגלגל עיניים בקבר.
אף אחד לא באמת בסדר עם בדידות. זה שקר יהיר. אבל אם אתה משקר לעצמך ושוכח שעשית את זה, אז כשאתה מדקלם את זה לאחרים שמבקשים את קרבתך זה לא נחשב. פתאום פה אין כוונה או אחריות שלכם.
דווקא פה אתם משום מה לא כאלה גיבורים של מודעות, בחירה חופשית, או כוח רצון.
אנשים שפאקינג אהבתי אותם אהבה הכי כנה שיש מפנים לי את הגב, כועסים עלי ואומרים לי כל מיני המלצות מנפנפות ואז מפסיקים את השיחה כאילו אני לא נגררתי איתם לפסיכיאטרים ומיונים כי רציתי שיהיה להם טוב. בעצמם סרבני טיפול אבל העיקר להשליך את זה על אחרים. גם אני מאפשר לעצמי לכעוס במקום הזה סוף סוף. בואו תגידו לי מה בהתנהגות שלי כל כך מפריע לכם, חוץ מהתגובה שלי לבולשיט שכזה.
התמכרות, בידוד, פגיעה. קשר פוגעני שיצאתי ממנו עם תסמינים של PTSD... או שזה לא פראנויה טראומטית אלא פשוט החומר האנושי עצמו נרקב בשנה הזאת שהעניינים לא התאווררו? על מי אפשר לסמוך, במי ניתן לתת אמון, מה זה בכלל אמת כשהיא יוצאת מתוך בני אדם עם רמות הדחקה כאלה.
לא צריך אישורים, והאישורים שלכם שווים לתחת ברגע האמת.
ואין בכך להסיר מעצמי אחריות. אבל אולי כדאי, בעולם שכזה.
אז בשביל מה לחיות? בשביל ליצור?
בשביל זה?
פשוט להקיא את זה החוצה? להתעלם מזה שאני יוצר עבור אנשים?
בראש ובראשונה תמיד -- כנות ואמת. גם כשכואבת.
העולם הזה מקולל.
הלוואי ויש גם חור לבן שממנו נשפכת כל המשמעות שמתרוקנת לתוכי, לתוך עולם חדש.
