היום הייתי בים.
חוף מהמם כמו באגדות.
השתזפתי וקראתי ספר, לנקות קצת את הראש.
הבחנתי במקרה בשני בחורים ששיחקו בצלחת מעופפת ואיתם כלבה בוקסרית לבנה ונמרצת.
התבוננתי בהם מפעם לפעם. הם שיחקו מעל שעה, מוסרים זה לזה את הצלחת במיומנות מדוייקת, כאילו משחקים במשחק עתיק יומין.
והכלבה ? היא רצה ביניהם מהופנטת כמו מטרונום, מנסה לתפוס את הצלחת. אבל אצלם כמעט ואין פספוסים. אמנות.
והיא ? לא מוותרת. כל פעם שאחד מהם מעיף היא מתחילה לרוץ בשיא המרץ. לא נשברת. אופטימית כאילו זה הנסיון הראשון שלה בחיים,
כאילו לא חוותה אלפי או השד יודע כמה נסיונות שווא. והם משתעשעים להם, מאתגרים אותה, מאפשרים פה ושם שהצלחת תיפול בכוונה
לחוף אבל גם אז היא לא מספיקה לתפוס. מתסכל ? לא אותה. הילדה נחושה. נחושה להשיג את שלה.
בסוף היא לא תפסה. לא היום. אולי בשבוע הבא מי יודע, אני בטוח שהיא תנסה שוב. חייבת. זה בטבע שלה.
אחרי שנגמר המשחק אחד מהם, כנראה הבעלים שלה, משחק איתה ברצועה, נותן לה לנשוך, למשוך, לשרוט, להזיל ריר. מדי פעם מלטף,
לוחש לה, מסביר. נראה ששניהם נמצאים בעולם שלהם, מנותק מהכל, מהחוף, מהים הקסום, מהאנשים סביבם. רק הוא והיא. נהנים להם.
אחר כך הוא מתיישב על השמיכה ונח והיא לרגליו. מהופנטת אליו, קשובה, שקטה, ממתינה.
ככה יושבים להם זמן מה. הוא מחבק ומלטף אותה והיא נרדמת לצידו.
כלבה טובה. מה בסך הכל רצתה, קצת צומי וחיבוק ?
ואני חושב רק לי זה נראה כל כך טבעי ? מחייך לעצמי וחוזר לספר.