אני האביר על הסוס הלבן.
ביום גשום קמעה אופיע ממרחק בדהרה.
אזהה אותך מתוך ההמון. בין כולם.
אביט בך במבטי החוקר. החודר.
את תסיטי במבוכה את מבטך.
תסמיקי וחום גופך יעלה.
רעד וערפול חושים יעטפו אותך.
ליבך הומה בדפיקות מואצות.
תרצי להעלם. להתנדף.
הרגשה כזו לא חווית מעולם.
אתקרב לאט לאט.
בוחן אותך. אומד. מתרשם.
את תשמעי את צליל הפרסות.
תרגישי כבתוך חלום. זה לא אמיתי.
כשאעמוד מולך במלוא הדרי תרעדי.
אציג את עצמי בפניך באצילות המתחייבת.
מבטך המקובע באדמה הלחה יתרומם לאיטו.
עינייך יפגשו בעיני. הפחד יאפוף את כולך.
האם זה באמת אמיתי ? האם בי הוא בחר ?
ואז אחייך ואושיט את ידי.
את תביטי לצדדים בהססנות.
לאט לאט תושיטי את ידך אלי.
אאחוז בה בחוזקה ואמשוך אותך אלי.
תוך שניות את תנחתי על גב סוסי.
תאחזי במותני ושנינו נתנתק מהקרקע.
נדהר ונתרחק מההמון אל מחוזות רחוקים.
נעבור דרך ארצות נסתרות. כפרים מבודדים.
את תאחזי חזק במותני. בעיניים עצומות.
בוטחת. רגועה. שלווה. מרוגשת.
עד שנגיע לטירה שלי. לביתך החדש.
את תפקחי לאט את עינייך והן יחייכו מאושר.
ארד מהסוס בקפיצה ואת תקפצי לתוך ידי המושטות.
נפסע ביחד אל עבר הטירה. אל ביתנו הקט והאינטימי.
ושם ילדה שלי הכל מתחבר. טבעי. טהור. מושלם.
ממש כמו מהאגדות. ככה בא לי.
