השעה 9 בבוקר ואני יושבת בחצר יפה ופורחת שכל כך לא מתאימה בעיניי לבית משפט השלום (למרות שכשאני חושבת על זה שוב זה אולי דווקא הגיוני ליצור אואזיס של יופי במקום מכוער). בזמן שאני מחכה לעוה"ד שלי אני מקשיבה בחצי אוזן לשיחות שמתנהלות סביבי; סוחר סמים, פורץ שנתפס בעבירה השנייה שלו חודש בלבד לאחר ששוחרר מהכלא ועוד מיני עבריינים שונים ומשונים ולא מאמינה שאני יושבת שם איתם.
אני. שהפשע היחידי שביצעתי בחיי (לעצמי לא נחשב נכון?) היה סחיבת מסטיק עגול מהמכולת השכונתית בגיל 11 כי אמרו שאין לי אומץ והרגשתי כל כך רע אחרי זה שחזרתי לשם ושילמתי על המסטיק וקניתי עוד הרבה דברים שלא רציתי.
ולמה אני פה? כי הייתי מפגרת מספיק לחתום ערבות על שכ"ד למישהו שכל כך לא הגיע לו, הוא נעלם מהדירה וחי לו באושר בבית של ההורים שלו ומחליף כל חודשיים עבודה שלא ניתן יהיה לתפוס אותו ואותי תובעים על 66,000 ₪.
"מגיע לך" אומרים רוב החברים שלי, מי ערב למישהו בימינו? רק את מטומטמת מספיק לעשות את זה.
אני מסכימה איתם, אני אכן מטומטמת, מטומטמת אפילו עוד יותר ממה שהם אומרים כי אני חושבת כמה עצוב שהחברה שלנו הגיעה למצב כזה שהטובים נדפקים ומקווה שבפעם הבאה שמישהו/היא יבואו אליי עם סיפור בכי יהיה לי החוזק הנפשי לעמוד בפני זה ובוכה על אובדן התמימות.
