מעבר להרי החושך

בטח יצאתי מה זה משביתת שמחות... 

אז לא. 
כאילו כן. 
ולא.

לא יודעת איך להסביר את זה. פשוט התחושת ריקנות שמתלווה לא פעם להנגאובר, אז כזאת אני לא רוצה. 

גם לא המקבילה שלה ללא אלכוהול.

ואני יודעת שהיא לא חייבת להגיע.

והשמחה והבלגן יכולים להרים אותי לגבהים בלי לזרוק אותי אחר כך לרצפה.

זה בסדר גם אחרת. כבר כתבתי, בפורים, עיצומו של יום מכפר. אבל בכל זאת, מי שטעם פעם יין הונגרי, או פורים אחר, אותו לא יטעו עוד לעולם...

פורים

אני יודעת.

בטח רובכם חושבים שפורים זה הזמן שבו מותר לדתיים לדפוק ראש ועוד להגיד שזאת מצווה. 

אבל איך אומרים אצלנו? 

מי שטעם יין הונגרי אותו לא יטעו כבר לעולם.

אז פעם, בתנאי חממה, לפני שהמשלוחי מנות הפכו למבצע לוגיסטי מורכב, כשלא הייתי צריכה לשמוע מגילה בסבב ב או ג, פעם טעמתי מפורים באמת. 

זה היה פורים נשגב שכזה. 

לא זוכרת הרבה. הייתי ערה אז יותר מ24 שעות ברצף, עד שב12 בצהריים דחפו אותי למיטה לשעתיים, וקמתי חדשה לסעודת פורים. 

היה מיוחד ושמח, ובעיקר קרוב לקב"ה.

כל כך קרוב וכל כך מתוק... 

בכיתי אז. 

לא בטוחה אם משמחה או מעצב. 

כנראה שפשוט מרגש.

היום אמרתי לבעלי שפורים זאת חתיכת עבודה רוחנית, ואני לא בטוחה שאני מוכנה. 
את יודעת, הוא ניסה לעודד, על יום הכיפורים יש דיון אם עיצומו של יום מכפר, או שצריך גם לחזור בתשובה, אבל על פורים אין דיון. זה ברור לכולם שעצם היום מכפר.

לא יודעת אם זה מרגיע אותי או לא.

בסך הכל כבר פיספסתי הרבה פורימים. וגם השנה אני כנראה אפקד על מבצע משלוחי מנות וסעודת פורים וילדות שצריכות להתחפש ולאכול ממתקים כדת, אבל בלי לתת לעודפי הסוכר לעלות להן לראש (תנסו פעם ילד שיכור  בגיל צעיר זה עובד גם עם סוכר. חוויה מעניינת אם כי מפוקפקת למדי). בעלי לא משתכר. הוא מתבסם. אבל זה הופך אותו לעייף. כאילו, מי לא עייף מפורים? 

ובכלל אסור לי אלכוהול, אבל בכל זאת, הייתי רוצה לטעום שוב מה"יין הונגרי" ההוא. נראה לי שאמצא שם התחלה של תשובה...

איך אומרים אצלנו? שנזכה.

אני לא ברסלברית. הרב קוק אמר שלא נהיה קוקיסטים, ושבכלל, נהיה אנחנו ולא מישהו אחר, אבל רק בשביל המשל:

הרופא שיניים והנסיכה שלי.

היא מתה מפחד ומתה עליו.

והוא לא שוכח להזכיר לה כמה היא נסיכה ואלופה ומעולה.

כמעט רציתי להתחלף איתה :)

שולטים, תלמדו.

היום אלוקים בא לבקר אותי בעבודה.

או לפחות זאת ההרגשה שהבוס שלי נתן לי לגבי קודמתי בתפקיד.

אז היום היא הגיעה לבקר. מתוקף תפקידה החדש.

הבוס לא היה, אבל אני פחדתי והתרגשתי ממש.

היא דווקא איחרה. וחייכה. ואמרה שממש שדרגתי את התוכנית ושהכל מקסים. 

ואז הבוס הגיע, ומייד מצא על מה להעיר. 

"הם פשוט מושכים פשלות. הם כאילו ממש מבקשים את זה." לחש לי אחד הקולוגת של ההיא. "אל תקחי קשה. ככה זה כל הבוסים". 

מסתבר ש"בשמיים" מקבלים לעבודה רק אנשים טובים, לא?

אחרי פסח צפוי גם ביקור של אל מהמיתולוגיה הרומית. לפחות אני יודעת שהוא מהסוג האנושי... 

(הוא לא מחזיק מעצמו אל, וזה מה שהופך אותו לכזה)

יהיה מעניין.

יש למה לצפות.

אולי היא מטומטמת לאללה, אני לא לגמרי שפויה עכשיו. אבל שיהיה. 

בזה שבערך חצי מהזמן אסור לבעלי להשתמש בי, אולי מאותתים לי מהשמיים שאני צריכה למצוא לעצמי גם ייעוד אחר בחיים. 

רק שקשה לי לחשוב על משהו אחר שאני יכולה להיות יעילה בו. 

אני חושבת שאני צריכה מישהו שילחץ עלי ויפוצץ אותי כמו חצ'קון. אני אשפריץ החוצה את כל המוגלה והג'יפה שיש לי בפנים. אחר כך יירד קצת דם, הוא ינגב אותו באלכוהול שישרוף מאוד אבל ירפא את הכל. 

בסוף אולי תשאר לי צלקת קטנה, אבל זה כבר לא יכאב שם יותר...

כשהמצב שלי מידרדר אני נעשית אנטיפטית. כשהמצב של האנשים סביבי מידרדר, אני נעשית מגושמת.

אבל אני מתכוונת לטוב. באמת. רק פשוט לא תמיד אני מבינה אותו. את הטוב...

מרגישה שעוד רגע אני מתפוצצת, ואז מצטערת כשאני מגלה שלא. 

צריכה לשרוד עם כל הג'יפה שנשארת בפנים.

העלתי תמונה. זה כמעט כמו לצאת מהארון.

אבל פורים עוד רגע.

והרגעים השיכורים הם גם רגעים של גילוי, ואמת פנימית חזקה. 

זה סוף המנוי. 

אני עם הפרעת קשב, אז כנראה שלא אעשה לי אחד בקרוב.

אמשיך לכתוב פה. אף פעם לא קשה להשיג אותי באישי אם צריך...

לפני צומות יש כאלה שמאחלים "צום מועיל". אז אני מאחלת לכולם "פורים מועיל". 

בטח כשאהיה פחות עייפה גם אסביר לכם במה הוא יכול להועיל

תודה לכלובי, ולילה טוב לכם...

מבולבלת נופלת וחוטפת מכה בברך. 

מה היא עושה? 

מעלהתמונה מהממת של הפצע. 

מה היא לא עושה? 

לא הולכת למרפאה. 

כבר עברתי את הגיל בו פלסטרים עוזרים במשהו חוץ מלמנוע לכלוך.

מה הברך של מבולבלת עושה?

שולחת אותות מצוקה שמתגברים עם הזמן.

כעבור שבוע האותות מצוקה מעירים את מבולבלת באמצע השינה ולזה היא כבר לא מוכנה!

למבולבלת כואב הראש, אז היא פונה כמובן לאורטופד.

שידבר עם הברך שלה ויגיד לה שתפסיק להפריע לה לישון בלילה. 

הרופא לא מצליח לתקשר עם הברך ושולח את מבולבלת לעשות בדיקה מוזרה שיש אליה תור רק בעוד מאה שנה. 

הוא כותב דחוף. שיהיה.

מבולבלת קונה חבילת אקמול. לכאב ראש או לכאב בברך. שיהיה. 

מוסר השכל? 

נפלתם? פלסתר לא עוזר? קחו אקמול.

ימינה. 

היתרון - לא חסר פה אדרנלין. חובבי הז'אנר יכולים להצטרף גם לכיתת כוננות או לצוות צח"י או אפילו סתם ליסוע לרמי-לוי.

החיסרון - כשלא נותר לי מה לעשות עם עצמי חוץ מלדפוק שוב ושוב את הראש בקיר, קיים חשש כבד שהוא ישבר. 

לא הראש. 

הקיר של הקרוון. 

נראה לי מאז האולפנה לא דפקתי כל כך הרבה את הראש במשהו. זאת הרגשה מעניינת. תודה למי שהביאה אותי עד הלום...