מעבר להרי החושך

זה היה סוג של אטרף.

מופרעת קשב עם מליון ציפצופים והתראות.

כפייתית של נימוס, מנסה לרצות את כולם. 

שונאת סופים

אז כנראה אעלם בקרוב, והמנוי פשוט יתאדה. 

לא יודעת אם זה יהיה חכם מצידי לחדש.

אולי רק בשביל ליצור קשר ולראות מה שלחתי...

בכולופן, רק שתדעו, שהשתדלתי.

וגם אם אני לא שפויה, באמת שלא רציתי להזיק. 

לילה טוב סוטים

אני מנסה להבין כבר הרבה זמן את המשולש הזה.

אתה אני ואלוקים. 

שנינו אהבנו אותו לפני שהכרנו.

באולפנה קצת חשבתי שאני אוכל לעבוד את ה' דרך בעלי הצדיק.

הוא ילמד תורה, וילמד אותי אמונה בבית. 
קלישאה מתוקה כזאת. 

עד היום יש לי ייסורי מצפון שבגללי הפסקת ללמוד. למרות שזה לא רק בגללי. זה בגללנו. או, כמו שאני אוהבת להגיד בצחוק, אתה הכנסת אותי להריון, אז אתה אשם.

נחזור להוא יתברך. אני עדיין מנסה להבין למה ברגעים שאני הכי זקוקה לך הוא אומר לך להתרחק ממני. 
ברגעים האלה שאני שבורה פיזית ונפשית. 

בטוחה שיש פה איזה מסר. איזה שיעור שאני צריכה ללמוד, משהו שאני צריכה להפנים. הבעיה היא שאני לא מוצאת מה, ובינתיים אני נשארת כל פעם סתם שבורה ומרוסקת, בלי תכלית.

אתה דואג לי להכל. אני יודעת. אבל עכשיו אני הכי זקוקה לחום גוף. לחיבוק מרגיע. למישהו שיסדר לי את התלתלים מאחורי האוזן ותוך כדי יבטיח שיהיה בסדר. למישהו שיחזיק אותי חזק ולא ייתן לי לזוז עד שארדם.

כבר כתבתי פעם על השיר הזה, בהקשר הזה.

אבל הוא עדיין רלוונטי:

אבל אהובה כמו המים, נגע בחופים וחזר. עכשיו אהבה היא יודעת, כאב שאיננו נגמר.

ושוב נגע, ושוב חזר, ושוב נגע ושוב חזר...

הבעיה היא שאני לא יודעת לצמוח, והעולמות עדיין נשברים.

לא נגענו

זוכר את הלילה ההוא שהייתי כל כך חסרת שקט שלא הצלחתי להפסיק לזוז? למרות שרציתי לישון וכל השרירים כבר כאבו לי...
זוכר איך בסוף נשכבת עלי, מחזיק לי חזק את הידיים והרגליים. איך נאבקתי בך עד שנרגעתי, זוכר?

אז גם הלילה היה לילה כזה. אבל אתה לא חיבקת אותי. גם לא מעכת.
פשוט ישנת בשלווה מעבר לוואדי הזה שפערנו בינינו.

אני המשכתי לזוז בחוסר שקט. השרירים שלי כאבו. הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ.

ואז קמתי לשירותים.

אתה מכיר את השטפי דם האלה שהם ממש מתחת לעור? האלה שאפשר לפוצץ אותם כמו חצ'קון, אבל יוצא פשוט הרבה דם? כתמים עגולים וקטנים בצבע סגול כהה, כמעט שחור, מכיר? אז היו לי כמה כאלה ברגל. על יד הברך הכואבת.

ידעתי ששבת.
ידעתי גם שאסור.
אבל לא יכולתי להתאפק.

זה השפריץ, ומיד שינה את הצבע לאדום כהה. ואז נזל והפך לאדום.
לשניה אחת הרגשתי את הסיפוק והייתי רגועה.

אבל אז נזכרתי ששבת, ולמה לעזאזל לא הסתפקתי בדם של המחזור שלי? הוא והגושים השחורים שלו. הוא הרי גם ככה חזק. חזק מדי... (לא. אני לא מחליפה תחבושת כל חצי שעה. אני משתמשת בתחבושות שלי אחרי לידה. תודה ששאלתם) רק שהוא לא משפריץ.

אני יודעת, יבואו פה כמה אנשים עם לב זהב, ויגידו לי שאני צדיקה אם אלה החטאים שלי.
אבל אני לא מרגישה כזאת.
הג'יפה היא אותה ג'יפה. תאמינו לי.

מה שכן, הייתי שמחה אם הייתי יכולה להגיד שאין בחטאים שלי בעיה של "בין אדם לחברו". אבל גם זה לא במאה אחוז. כי הוא לא אוהב שאני מקלקלת את הרכוש שלו. אם כי יכול להיות שהוא מעדיף את הדרך קלקול הזאת על פני אחרות...
אז אולי זה עדיף...

בכולופן, ההרגשה בליל שבת חזרה להיות ג'יפה כעבור רגע, ואני המשכתי לזוז בחוסר שקט עוד הרבה זמן.
עכשיו כל השרירים כואבים לי.
וכל הש"טדים כבר פונצ'רו...

בסוף יהיה טוב, אה?

השאלה היא רק מה יבוא קודם?

יש לי חברה טובה. 

כשהיינו בתיכון הראש אולפנה אמר לנו חצי בצחוק שזאת לא חתונה וגם אם כן, אז מותר לנו להתגרש. 

זה לא לגמרי עבד. עד היום אנחנו בקשר טוב. אמנם לכל אחת יש את האיש שלה, ואת הילדים שלה ואת החור שבו היא גרה, אבל אנחנו חברות. 

למה אני שוב חופרת לכם עליה? כי אני כל כך מתגעגעת למכות שהלכנו על הדשא של האולפנה. איך שהפלנו אחת את השניה לרצפה. איך קפצנו והתגלגלנו. איך החבטות יחד עם ריח של דשא רטוב מטל נתנו לי הרגשה של חיים. 

הכל מת לי בפנים. מנותקת לגמרי מעצמי. ימים קשים מגיעים. אל תעלבו ממני. זה לא אתם. זאת אני. זאת אומרת זאת כבר לא אני. אני הלכה לאיבוד ואני לא מוצאת אותה. 

אסור לי אלכוהול. 

שום שולט לא החליט על זה.

זה הרופא.

בדרך כלל ברגעים שבא לי למות אני מסממת את עצמי עם רצף סרטים.

שותה לשוכרה צרות של אחרים.

משום מה המחשב סירב לכל סרט שניסיתי הערב.

עכשיו אני כבר ממש לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

הסרט של החיים שלי לא משהו. באמת שלא. 

איזה לילה הזוי היה לי אתמול. ולא, בכלל לא עוקבת אחרי התאריך הלועזי. אז לא ידעתי שהיה משהו אתמול. 

זה התחיל שחלמתי שמסתבר שיש פה, בסוף העולם ימינה שאני גרה פה, שולט מיוחד. 

לא שולט שלי, שולט של מישהי ש- יקרה לי. והוא אדם טוב. 

אחר כך חלמתי שהשכן שלי היה בלהקה צבאית ו... שככה גם נראים המילואים שלו.

והכי כיף, פגשתי את תמונה כפרית בסופר של המרכזית והיא הבטיחה לעזור לי למצוא שוקו מחלב דל לקטוז. 

(בחלום, אבל אני לא בטוחה שזה לא היה קורה במציאות אם היינו נפגשות)

והיה עוד חלום.

חלום מתוק. 

בחלום הזה ראיתי את המקסימה שאני אוהבת ודואגת לה, מסופקת ואהובה, בידיים של  מישהו שהכרתי טוב ואני סומכת עליו. ולשניהם היה כל כך טוב ביחד...

הרגשתי שלווה רק מלראות אותם ככה. 

מי עוזר לי להגשים את החלומות?

וזה לך, קטנה גדולה ומקסימה, כי אין לי דרך יותר יעילה להגיד לך כמה את יקרה וכמה אני רוצה שיהיה לך טוב: תמיד כשאני מנסה, (ואני מנסה הרבה) אני נשמעת לעצמי בסוף עילגת. 

אל תסב את פניך
אתה מלא דברים כמוסים
אל תגיף את התריסים
חפש בין המילים.

אוהבתותך. גם אם את לא. 

הייתי אולי מקדישה לברווז של הכלוב, אבל אצלנו בבית כל מה שיש עליו לבבות או חתולה קיטי משוייך אוטומטית ליורשת העצר. לפעמים גם לטוענת לכתר. אז אני רק שולחת תמונה. פשוט כי זה לא הגיוני מנוי בלי תמונה של ברווזים. 

חזרו לי ההזויות ריח.

אז היום הרחתי טיפקס.

בעלי הבטיח שאין לנו אפילו אחד בבית. ובטח שהוא לא השתמש, ועוד בשירותים...

אז

במחווה לקומזיצים של לילות הקיץ הפרועים 

בצניחה חופשית חיננית (או שלא) והימרחות על השביל שעל יד הבית.

מי צריך בכלל סכין בשביל דם. או מישהו שיחתוך אותי. אני עושה את זה לבד יותר טוב מכולם.

עכשיו רק צריכה שתבוא, תתפעל מהפצע המהמם, תחבק ותרחם עלי. 

ותיתן נשיקה.

אם יש פצע חייבים נשיקה. 

(לא באמת. אני כן זקוקה לך. אבל נכון שאני מוכשרת?)