בליל שבת טבלתי (למה אני ממשיכה עם זה זאת שאלה טובה. אולי כדי להרגיש שלא איבדתי תקווה סופית). כשנכנסתי לחדר להניק הוא (בעלי) התיישב עלי ידי וניסה לגעת בי. קפאתי והכל צף ועלה פתאום.
ובבוקר קממתי קטנה וקטנונית כמו שרק מישהי שיש לה 0 ביטחון ו0 הערכה עצמית יכולה להיות. וזה מוזר כי ביום שישי די עפתי על עצמי.
ומה אני עושה כשאני כזאת? אני בודקת אם אוהבים אותי. לא בדברים הגדולים, בהם קיוויתי פעם והתאכזבתי (הנה. בעלי מעדיף את אבא שלו על פני) אלא בדברים הקטנים והמטופשים. אם ישימו לב שלא סיימתי לאכול לפני שהלכתי להניק (לא שמו לב. חיסלו את הדברים שמותר לי לאכול והשאירו בעיקר את אלה שאסור לי כי רגישה. השאירו לי תפוחי אדמה) אם מישהו יעריך את הזמן שאני משקיעה בלהרדים את הילד (שמרגיש את הנחיתה בביטחון העצמי שלי ולא נרדם) או שרק יכעסו על זה שנעלמתי.
ואלה דברים קטנים וקטנוניים, שמתאימים לילדים קטנים, או לאנשים שמרגישים 0 ומחפשים שישימו עליהם בדברים הקטנים האלה. שלמישהו יהיה אכפת מהם עד כדי כך שישאלו אם סיימו לאכול. כי על זה שלמישהו יהיה אכפת מהם על משהו גדול ומשמעותי יותר, הם אפילו לא מעיזים לחלום.
ואמא שלי, שכנראה מרגישה בטוחה ואהובה, ויש לה את אבא שלי שהוא בסך הכל גבר חזק ודואג, משתגעת מזה. ונכנסת ללחץ מההתנהגות הזאת. במקום להבין אותה, היא מחפשת דרכים אלגנטיות לנסוף בי עליה.
אז אני מבולבלת, ואני מחפשת תשומת לב בדברים מטופשים וקטנוניים שאנשים שמרגישים אהובים יבליגו ויחליקו אותם בקלות. הלוואי שאזכה לזה גם.