מעבר להרי החושך

לויים וכהנים לבית המקדש.
את שבט יהודה צריך גם להחזיר... לתפקיד שלו.

וגם אותי. להחזיר הביתה. הלוואי וידעתי איפה ומה הוא בדיוק, אבל רוצה הביתה. הנשמה שלי רוצה הביתה... עייפה מהמסע.

הבנתי משהו. או אולי יותר נכון הבנתי את זה שוב. מחדש.
בטח כתבתי את זה לא מזמן וזה רק היכה בי שוב.

אני בפלונטר. ואי אפשר לעזור לי.
אלוקים הוא חלק משמעותי מהחיים שלי, קירבה אליו היא בין הרגעים הכי מאושרים שידעתי בחיי, וכנראה הרגע היחיד מבין המאושרים שהשיחזור שלו תלוי רק בי. וההגנה על הילדים, הגורים שלי היא אינסטינקט טבעי שהרבה זמן ניסיתי להילחם בו, אבל לא עוד.
שני הדברים האלה במציאות הנוכחית, ישאירו אותי כנראה במקום חבול, אומלל ואולי גם מאוד רחוק מאושר.

ואז מגיעים האנשים המקסימים שמנסים לעזור. אבל זה פלונטר. פרדוקס. אי אפשר לעזור.
אלה שרק ראו בזה אתגר מרתק יוצאים קצת מתוסכלים. אולי כועסים... אבל...

מי שאהב אותי באמת, הקשר איתי הכניס אותו למקום קשה מאוד. כי כשאוהבים רוצים שיהיה טוב לאחר, ולי כבר לא יהיה טוב. אהבה קצת תתן לי אור ומשמעות, אבל לא נוכל לממש אותה... וזה מתסכל. וכואב. לשנינו. 

ואני זקוקה לאהבה. זה הדלק שלי. ועכשיו כשאני כותבת את זה אני מרגישה כמו ערפד ששותה דם של אחרים. כי לאהוב אותי זה יהיה כואב. ואני זקוקה לאהבה הזאת ועצובה שבסוף היא מכאיבה למי... למי שאוהב אותי. למי שגם אני אוהבת...

ולא. אין פה פואנטה. רק סוג של טרגדיה.

ואולי גם בקשת סליחה, ממי שהכאבתי לו...

התפללתי הרבה בזמן האחרון. ככה זה אצלי כשחודש אלול ואז ראש השנה... 

וככה זה גם כשקשה ורע לי. 

מצאתי את עצמי שוב ושוב מבקשת בהירות. כל כך הרבה שאלות ומיסתוריות יש בחיים שלי (האמיתיים. אלה שרחוקים מהכלוב). אני צריכה זקוקה לאור. לדברים ברורים ובהירים. 

אבל קראתי לעצמי מבולבלת. 

זה כי העולם מסביב באמת כזה... 

אני גם מאמינה בשאלות. מאמינה שאם יהיו לי תשובות להכל והכל יהיה ברור לגמרי העולם פשוט יסתבך שוב. 

אבל מעדיפה פחות שאלות שקשורות בצורה כל כך ישירה ומעשית לחיים שלי. 

אומרים שמחשבה יוצרת מציאות. אז דווקא עכשיו, כשהבילבול שובר שיאים... אולי אני צריכה לשנות כינוי רק בשביל לשאוף לשינוי של המציאות? אבל לאיזה כינוי? אולי להוסיף מילה? 

(כן. יש משהו מטופש בלייחס כל כך הרבה חשיבות לכינוי באתר מפוקפק. אבל גם יש משהו מטופש בלכתוב כל כך הרבה דברים מהביפנוכו באתר מפוקפק 🤷🏻‍♀️)

תגובות עם עצות ורעיונות יתקבלו בברכה

נדמה לי שזהו. הם מנצחים.
הרעים.
ואני פצועה וחלשה ופשוט נכנעת.

וכבר הפכתי לאדם מהסוג שאני שונאת. מהסוג שאני בזה לו כל כך. זה שלא מסוגל לראות מטר קדימה. זה שלא מצליח לחשוב אפילו לשניה על טובת האחר. על נקודת המבט שלו.
הפכתי להיות כמוהם.
כי הם מנצחים.

וכשהכל ייגמר, ואני כבר לא אזכור את האישה שהייתי פעם, זאת שבזה לאנשים כמו שאני הופכת להיות, תזכרו אתם בשבילי, שפעם שמחתי. פעם היה לי לב טוב. פעם ראיתי את האדם שמולי. פעם ידעתי לאהוב...

אבל בינתיים, פשוט תתפללו עלי?

נראה לי שרק נס עוד יוכל לעזור... 

ושבכל זאת, תהיה לכם שנה מתוקה, מאחלת מכל הלב, כל עוד הוא ממשיך לחיות ולאהוב... 

בא לי להיות של מישהו חוץ מהאחראית שיבוצים והאחראי כח אדם... 

אבל לא של מישהו שירצה רק לנצל... בזה הצמד הנ"ל מסתדר לא רע לבד.

(אבל ככה זה מלחמה, הם לא מנצלים אותי בשביל עצמם)

והיום לקחתי חופש. 

צריכה להתחסן. וללכת למס הכנסה... 

וגם ה1 בספטמבר היום. 

וזה קצת כמו ראש השנה מבחינתי. 

אומרים שהתחלה של משהו קצת קובעת להמשך. לכן בתחילת עונת הגשמים מתפללים תפילה מיוחדת על גשם. בתחילת שנה אוכלים סימנים לשנה טובה. ורושם ראשוני... 

אז כמו ראש השנה זה יום חג ויום דין ביחד היום. אז מקווה להספיק להתפלל. 

לפני בערך חודש גייסו אותי מחדש למלחמה המטורללת הזאת. לא היו לי המון חודשים "על אזרחי" ועכשיו שוב הפסקתי כמעט הכל וחזרתי למערך קורונה. 

אתמול דגמתי בדיגום מהיר חברת כיתה של הבת שלי.

היא יצאה חיובית. 

לא אמרתי לילדה עד שהמורה שלחה הודעה להורים. 

ההרגשה היתה מצד אחד שמחה, שעזרתי למנוע בידוד של כיתה שלמה, אבל מצד שני... זה בעיקר מרגיש מזופת להיות זאת ששלחה את ההודעה שהילדה עם קורונה.

כתבתי להם אחר כך. (מי שמכיר אותי יודע שאני כמעט תמיד רק כותבת) שלא ישכחו לעשות pcr ושצר לי שהייתי שליחה לזה.  

אז בראש השנה ללימודים מתפללת לשנה טובה ומוצלחת. הרבה בריאות והצלחה לילדים שלנו. כל כך מגיעה להם שנה טובה. 

שלחתי שנה שעברה, אבל זה עדיין עושה לי מחנק בגרון ודמעות בעיניים. 

שתהיה לנו שנה טובה

אז היום הייתי מפקדת משימה. במשימה קצת יותר גדולה ממה שהתרגלתי.

היתה שם חובשת בת שירות ששייכת בכלל לאחד המשרדים. יפה ועדינה.
פחדתי עליה אבל היה חסר לי כח אדם.

ואז הגיע המנהל שלה מהמשרד. ואיך שראיתי אותו פשוט אמרתי לו נחרצות שהוא לא לוקח לי אותה. בלי לשאול בכלל מה הוא מחפש. בלי לחשוב על זה שבתכלס, הוא הרבה דרגות מעלי.
ואגב, נראה לי שזה בדיוק מה שהוא תיכנן לעשות...
אבל אולי גם סתם דאג לה.
לילדה העדינה שלקחנו להילחם בקורונה.

בכלל, היום הזה גיליתי יכולות... 🙈
לא ידעתי שאני יודעת להנחית פקודות. להגיד "אני רוצה ש" ואנשים פשוט יעשו. 
לא ידעתי שאני מסוגלת להגיד לאנשים עופו לי מהעיניים (מי שלא עובד שלפחות לא יעשה את זה על ידי). 
דגמתי איש עם כמה פלאפלים יפים על הכתף. דגמתי שר (מעריצה שלו שהוא בא להידגם בסתם עמדה בירושלים ולא דאג לעצמו לדיגום בית)

מבטיחה לכם שבכולם התעללתי באופן שוויוני.

אבל בצוות שלי התעללתי בכל אחד קצת אחרת. לבנות שירות השתדלתי להתייחס יותר בעדינות.
בסוף אמרו לי שאני ראש צוות סבבה, שעשינו מלא דגימות ושחוצמיזה שאני צרודה הכל טוב. (צעקתי בעיקר אל אנשים ולא על)

זהו. עכשיו רק רוצה להיות קטנה קטנה ושל מישהו שיוציא ממני את המיטב. אני חושבת שאחרי יום מטורלל כמו היום, אני אפילו מסוגלת לדייק לעצמי יותר את הצורך הזה.

לילה טוב ללוחמי הקורונה שלי, וללוחמי הקורונה בכלל. 

וגם לילה טוב לכם 

כבר הרבה זמן מרגישה שבעל כורחי אני תופסת יותר ויותר את תפקיד הגבר בבית. וזה לא רק הכרות עם הטמבוריות באזור. 

אז כמו לא מעט גברים, עכשיו גם אני בורחת לעבודה. וניסיתי להבין למה. 

אז ברור, רע לי בבית. אבל מה בדיוק? 

נראה לי  שההבדל המהותי הוא בתקנון למניעת הטרדה מינית. איזו תחושה שאם יפגעו בי בעבודה, יש כתובת לפנות אליה, ולא בטוח שאוטומטית יעמדו לצידו של המטריד. בבית זה להפך. 

אז אני חלק מהמלחמה בקורונה, ואני עושה את זה גם כי זה חשוב ומעניין ומאתגר, אבל אני גם קצת בורחת למקום שבו יש סיכוי שיגנו עלי, במקרה ש... 

במקום לשקןע אל הפנינים שזורחות על קרקע הים יש לי עבודה מטורללת (וקצת מסוכנת?) לשקוע בה.

אבל אולי מוטב כך. 

עייפה ושבורה

רק מתפללת שאף טורף לא ישים לב שמסתובבת פה חיה פצועה. 

אני כל כך זקוקה לחום, אהבה וביטחון. למישהו שיחזיק אותי. שיידע לכוון ולדרוש ולהנות ממני ולגרום לי להנות ממני. ממנו. 

אבל עסוקה בלהגן על מי שאוהבת.

להגן עליו ממני. 

החיים שלי הם עולם שבור ומטורלל.