מעבר להרי החושך

ישנתי קצת וכבר שעתיים וחצי שלא מצליחה יותר. 

מחשבות ומחשבות... ופתאום בכי שמציף בלי לדעת למה ומאיפה הוא הגיע. 

אני צריכה מישהו שיעטוף. שיספוג לרגע את הבכי. שיכרבל ויעזור לי להירדם... כל כך הרבה זמן שלא קיבלתי חיבוק אמיתי כזה. 

יודעת, זאת אשמתי. 

שמחפשת דיוק ולא מצליחה להתפשר על כלום. 

זיופים כואבים לי בזמן האחרון. 

אולי בגלל זה בכיתי? אולי בגלל זה לא נרדמת? 

אני לא צריכה מוזיקה מושלמת ושמיימית. רק שתהיה אמיתית. עם כיוון. 

אולי זיופים זאת לא דוגמה טובה. לא יודעת. 

כואב לי הראש וצריכה לישון

😭

בעלי מעולם לא הרים עלי יד (טוב נו, חוץ מהפעמים הבודדות שממש התחננתי, כמעט הכרחתי אותו). אבל הוא כן פצע אותי. ממש קשה. 

ואני מוצאת את עצמי נכנסת לחדר ונועלת. רק כדי להתרחק, כאילו שיש סיכוי שהוא יעשה לי משהו. כאילו שיש סיכוי בכלל שיכנס. 

וכל זה רק כי הוא תומך במי שפגע בי. אוהב אותו. מרחם ומגן עליו. 

הוא כל כך איתו שאני כבר לא מצליחה להפריד ביניהם. לא פיזית, בראש שלי. 

במקום לשכנע את בעלי שהוא צריך להיות לצידי, מציעים לי טיפול. אפילו כדורים. אני לא מדברת רק על פסיכולוגית, אפילו היועצת זוגית אמרה שאלך לבקש מפסיכיאטרית לבקש. כאילו התמיכה של בעלי במי שפגע בי היא אקסיומה. האפשרות היחידה שנשארה היא לשנות אותי. 

פעם אהבתי אותו. לכמה רגעים אפילו הייתי שלווה אצלו. הרגעים האלה נגמרו כל כך מהר 😥

אצל כולם זה ככה? 

אתמול בערב שמעתי על אהבה אמיתית... כזאת של פעם. זאת שאפילו היועצת זוגית כבר לא מאמינה בה. כזאת שמנצחת מרחקים ומרפאת כאבים. זן נכחד שכזה... 

מאז אני בוכה בגלים. עוברת שוב ושוב בין תקווה לייאוש. 

היא אמיתית? 

אני אזכה לה פעם? 

עברה שנה מאז הפוסט הזה

שנה מטלטלת. עם הרבה חלומות, תקוות והתנפצויות. 

וגעגוע.

ובלבול (אגב, באמת ניסיתי לשנות את הכינוי וזה עשה לי בעיות)... אוי, כמה בילבול... 

ושוב שבת בראשית. 

ואדם וחווה מזכירים לכולם (ובמיוחד לווצאפ) שבני אדם נולדו לחיות בזוג. זה משהו טבעי ופראי. 

ושוב שלחו לי קטע. והוא כל כך שונה מהחיים שלי. ולא בקטע טוב. 

אז שוב מביאה משהו שרץ בווצאפ. אולי קצת פחות מרגש, קצת פחות מדוייק, אבל יש בו משהו.

ומכיוון שאני נולדתי אישה ומרגישה אישה, רק מתפללת שהגבר שלי יהיה כמו הגבר בקטע. עם כל היתרונות והחסרונות. 

והשיר... נראה לי שאני אמחזר אותו. כי הוא פשוט נפלא

*אל תשכח שהיא שונה* / שמואל אברהם

*לכבוד פרשת בראשית ובריאת אדם וחווה*

*אתה* - מדבר ישיר
*היא* - ברמזים ואופן עקיף.

*אתה* - מחפש פיתרון
*היא* - הקשבה והבנה.

*אתה* - פועל בעיקר מהראש
*היא* - נעזרת הרבה בתחושת הבטן ובאינטואיציה.

*אתה* - חותר להגיע ליעד
*היא* - מתעניינת דווקא בדרך.

*אתה* - חושב שבכי זה חולשה.
*היא* - כוחה ברגישותה ולכן דמעתה מצויה.

*אתה* - שוכח מהר
*היא* - רוצה לעבד.

*אתה* - מקבל איחור כמשהו טכני
*היא* - כזלזול עמוק בה.

*אתה* - קונה כדי להשתמש
*היא* - כדי להתחדש.

*אתה* - מסוגל להתנתק מהכל בזמן שאתה בחוץ
*היא* - מחוברת לבית גם מרחוק.

*אתה* - עוזב את אביך ואמך ודבק באשתך
*היא* - נותרת קרובה להוריה, פיזית ורגשית.

*אתה* - נבראת מהעפר, שלפעמים דומם ולא מרגיש
*היא* - מהאדם החי, המרגיש, שגם יכולות להשאר בו צלקות.

*אתה* - חולם למשול
*היא* - אליך תשוקתה, להערכה, חום ומחמאות.

אז שתי אפשרויות לפניך -

*הראשונה*, להיות מתוסכל ולכעוס על השוני.

*השניה*, להיות פחות שיפוטי, לקבל את השוני הבסיסי ביניכם באהבה, ואפילו קצת לשמוח על היכולת שלה להשלים אותך.

ואז, להפוך שניכם יחד, לבשר אחד, לחזור להיות 'אדם' במובן השלם באמת.

שבת שלום

יש משהו אינטימי בתפילה שלי.
ולא תמיד יש לי סבלנות להכניס לאינטימיות הזאת עוד אנשים. ואמא שלי נעלבת שאני לא שרה איתה את ההלל. ובעלי מתעקש להתפלל באמצע הסלון, ואני לא מבינה למה הוא מרשה לעצמו להסתובב ככה באמצע הסלון של ההורים שלי, זה כמו להסתובב שם בלי בגדים. ולי לא מתחשק להתפלל על ידו. רוצה להתפלל לבד. רוצה מישהו שיבין את הצורך הזה. שיבין את המקום בנפש ממנו הוא נובע.

מתגעגעת לאחד שאולי לא התפלל תפילה כמו שלי, אבל לגמרי הבין אותה...

פתקא טבא

בליל שבת טבלתי (למה אני ממשיכה עם זה זאת שאלה טובה. אולי כדי להרגיש שלא איבדתי תקווה סופית). כשנכנסתי לחדר להניק הוא (בעלי) התיישב עלי ידי וניסה לגעת בי. קפאתי והכל צף ועלה פתאום.

ובבוקר קממתי קטנה וקטנונית כמו שרק מישהי שיש לה 0 ביטחון ו0 הערכה עצמית יכולה להיות. וזה מוזר כי ביום שישי די עפתי על עצמי.

ומה אני עושה כשאני כזאת? אני בודקת אם אוהבים אותי. לא בדברים הגדולים, בהם קיוויתי פעם והתאכזבתי (הנה. בעלי מעדיף את אבא שלו על פני) אלא בדברים הקטנים והמטופשים. אם ישימו לב שלא סיימתי לאכול לפני שהלכתי להניק (לא שמו לב. חיסלו את הדברים שמותר לי לאכול והשאירו בעיקר את אלה שאסור לי כי רגישה. השאירו לי תפוחי אדמה) אם מישהו יעריך את הזמן שאני משקיעה בלהרדים את הילד (שמרגיש את הנחיתה בביטחון העצמי שלי ולא נרדם) או שרק יכעסו על זה שנעלמתי.

ואלה דברים קטנים וקטנוניים, שמתאימים לילדים קטנים, או לאנשים שמרגישים 0 ומחפשים שישימו עליהם בדברים הקטנים האלה. שלמישהו יהיה אכפת מהם עד כדי כך שישאלו אם סיימו לאכול. כי על זה שלמישהו יהיה אכפת מהם על משהו גדול ומשמעותי יותר, הם אפילו לא מעיזים לחלום.

ואמא שלי, שכנראה מרגישה בטוחה ואהובה, ויש לה את אבא שלי שהוא בסך הכל גבר חזק ודואג, משתגעת מזה. ונכנסת ללחץ מההתנהגות הזאת. במקום להבין אותה, היא מחפשת דרכים אלגנטיות לנסוף בי עליה.

אז אני מבולבלת, ואני מחפשת תשומת לב בדברים מטופשים וקטנוניים שאנשים שמרגישים אהובים יבליגו ויחליקו אותם בקלות. הלוואי שאזכה לזה גם.

יש משהו חשוף בחג הזה. 

אולי זה בגלל שבכיפור הורדנו הכל. 

אולי זה כי בחג האסיף קוטפים את כל הפירות. 

אולי בגלל שנמצאים בחוץ. 

עמדתי היום בסוכה של ההורים שלי, עם הנוף הפתוח לים, ובכיתי. לא היה לי רע. פשוט בכיתי כי ככה אני כשנוגעים לי עמוק. ומשהו בזמן הזה ובנוף הזה נגע לי עמוק. 

התגעגעתי. 

התגעגעתי גם לאושר ולבילבול של לפני שנה. 

גם לחשוף... 

לחשוף כשיש אצל מי להתחבא. 

עכשיו מתחבאת בסוכה וסוף כל סוף קצת מרגישה את אלוהים. 

חג שמח

אני גרה באחד המקומות האלה שאנשים נועלים את הבית כשהם חוזרים. אבל אם הם לא בבית, למה שהדלת תהיה נעולה. 

מן סוף העולם כזה שבו אם מישהו פרץ לך לבית החשד הוא ישר לכיוון של פח"ע. 

כשהגענו, אמרו לנו לנעול דלתות וחלונות בלילה. 

ומאז... אני משתדלת. 

אבל הלילה זה מהלילות שאני קצת עצובה ואבודה... ומיואשת. אם הבן שלי לא היה נוהג לישון איתי בחדר (אבא שלו בלאו הכי בדרך כלל במחשב כמעט עד הבוקר, אז יש מיטה פנויה למאהב הקטן שלי) כנראה שהייתי משאירה חלון פתוח, נהנית מהאוויר הקריר ומהאפשרות לפח"ע. 

אבל הוא בדרך כלל בא לפה. 

והוא מתוק ויפה כל כך. 

ומקודם חלמתי חלום קצת אופטימי... 

אז כנראה שאשן עם חלון סגור ומאורר על עוצמה מקסימלית 🤷🏻‍♀️

לילה טוב גם לכם 🤗

עד שהגעת בכלל לא הבנתי מה חסר לי. רק הבנתי שרע לי.

ועכשיו מבינה שרוצה להיות של מישהו. שיאהב ויחבק ויגן וישמח בי ויהנה ממני. ושירצה אותי לעצמו.

הימים לא פשוטים. ואני צריכה להיות חזקה. גם בבית וגם בחוץ... (כי החולשה שלי מלחיצה את מי שאני אוהבת ומחזקת את מי שרוצה ברעתי) ומי יודע מה עוד מחכה לי.

ואתה התרחקת, ואני חלשה ועייפה ומותשת מהדרך.

בכלל, איתך הכל היה נראה ברור, מפחיד, אבל ברור. גם מה שהעדפתי להכחיש היה ברור. אבל עכשיו? אני לא מצליחה לראות כלום. איבדתי את הדרך...

אני רוצה מישהו שמותר להיות אצלו חלשה, בלי שזה יהיה מסוכן לי או לו. ואמרו לי שזה לא טוב ולא בריא הצורך הזה, ושאני צריכה לטפל בעצמי ולהעלים אותו...

אבל כבר נגמרו לי הכוחות לטיפולים ואני עייפה ומתגעגעת.

ונמאס לי לפגוע. נמאס לי להעיק ולהכביד. רוצה להיות מה שאני בלי להכאיב כל כך למי שאהב והכיל אותי...

זה נורמלי שעוד מתגעגעת? 

הלכתי לישון עם מן ידיעה כזאת שאני סוג של חור שחור. שואבת אנרגיה מכל מי שנמצא סביבי. 

או אולי ערפד שבמקום דם פשוט מוצץ אהבה וכוחות... 

אני לא רוצה להיות כזאת, והלוואי וידעתי איך להפסיק, בלי להתפשר על מי שאני. 

אבל כשהייתי חצי ישנה, חצי חלמתי חצי דמיינתי חיבוק. ונשיקה. כן. נשיקה בפה, כמו שכתבת לי פעם. ורק אחריה נשיקה במצח... ואפילו עלו לי לראש הייסורי מצפון של אחר כך. ובכל זאת התענגתי על החיבוק הזה.

אני רוצה לא להיות זקוקה לחיבוקים, לחום ואהבה. יודעת שזה אנושי, אולי גם נשי... אבל... 

מישהו יודע איך אפשר להפסיק? 

אני קצת פוחדת מהצום עצמו. בכל זאת, כשהבן שלי משתעמם הוא מבקש לינוק, וזה על חשבון הנוזלים שלי...
אבל מהיום עצמו, בעיקר מפחדת שיתפספס לי. זה כמו להיות פעם ב... עם אהוב ולהתעסק כל הזמן בעבודה או דברים אחרים, זה פיספוס.
אז פוחדת מפיספוס.
ומקווה שאזכה ואצליח להתקרב, שאצליח להרגיש את המתיקות הזאת שיש ביום כיפור, ושמשם אני אקבל שנה מתוקה.

מבקשת סליחה אם מישהו או מישהי נפגעו ממני (אפשר לכתוב לי פה או באישי ואחרי יוכ אולי אצליח להתנצל כמו בן אדם) וגם מבקשת סליחה ממי שאני מייבשת אותו עם ההודעות באישי... 

ומאחלת גם לכם להרגיש מהמתוק הזה שכתבתי עליו, ובכל מקרה שתהיה שנה מתוקה. כתיבה וחתימה טובה