לא בדס"מ, אבל בכל זאת מוזמנות ומוזמנים להתעצבן יחד איתי.
פעם, פעם, לפני שנים רבות...
מישהו הטריד אותי מינית.
משהו כזה בקטנה. אבל מטריד.
והוא גם המשיך...
הייתי צעירה, לקחתי את זה קשה, ונכנסתי למשבר רציני.
בשלב מסויים בעלי שיכנע אותי שחייבים להתייעץ עם מישהו. אני התעקשתי שזה יהיה מישהו דתי. פשוט כי לא האמנתי שאדם חילוני יבין את הניואנסים, את הלכות ייחוד, ועוד כמה דברים שאולי מקובלים בעולם החילוני, אבל במקום שאני באתי ממנו, ובמקום שהמטריד בא ממנו, מדובר בחדירה בוטה למרחב האישי.
אז בעלי מצא מישהו עם סמיכה לרבנות, תואר בפסיכולוגיה (בזמנו הוא עבד על הדוקטורט), וגם ירושלמי (נגיש!!!).
שלחתי את בעלי לדבר איתו, כי אני עצמי לא הייתי מסוגלת לספר הכל לאדם זר.
מזל שלא הלכתי בעצמי.
המסר שקיבלתי היה שהוא מכיר אישית את המטריד, ואין סיכוי שהוא התכוון... ושזאת בטח היתה טעות (עקבית מאוד הטעות הזאת) ושהבעיה היא ב:
בראש שלי.
ולמה נזכרתי בכל זה? כי בשבת עשיתי טעות. פתחתי עיתון, מדובר באדם מפורסם גם בתור רב וגם בתור פסיכולוג. אנשי חינוך דתיים וחילונים מאוד מחשיבים אותו. אז היה בעיתון משהו שקשור אליו.
זהו. קרסתי.
אני אמורה לגרד את עצמי איכשהו מהרצפה, אבל לא מסוגלת. בעלי מבין אותי, אבל מתחשק לי לצעוק את זה. וזה המקום היחיד שאני מרגישה בנח לצעוק בו את זה.
יש בין הרבנים כמה לא חכמים במיוחד, יש בין הפסיכולוגים כמה טיפשים, אבל כנראה שגם זה וגם זה, זה פשוט
מתכון לאסון!!!
גם מי שמזהה במי מדובר, בבקשה לא להגיד בקול. הבן אדם אולי אידיוט. אולי כבר שכח מה שלומדים בשנה א' בפסיכולוגיה, או בשיעור א' בישיבה. בכולופן הוא עשה ועושה גם כמה דברים טובים בחייו...
זהו. הוצאתי את זה. עכשיו, למישהו יש שפכטל?
לילה צח!
