גבולות
אני שונאת טלפונים.
תשאלו את אמא שלי.
היא לא מפסיקה לקטר שאני אשכנזיה קרה שלא מתקשרת לאמא שלה.
עם חברות טובות אני מעדיפה להתכתב או להיפגש פנים אל פנים.
הלכתי לאיזו פסיכולוגית. בליווי בעלי. הייתי טיפשה ומסרתי גם את מספר הפלאפון שלי יחד עם בקשה מפורשת לא להתקשר אלי. פגישות אפשר לתאם מול בעלי. אלי אפשר מקסימום לסמס.
זהו.
הייתי במקום ציבורי והתחלתי לנסות להבין עם מי אני מדברת. מן משחק ניחושים כזה שבו היא יודעת מי אני ואני צריכה לנסות להבין עם מי אני מדברת.
לא מסוג ההשפלות שאני אוהבת. בטח לא כשמדובר במשהו אישי ואני נמצאת ממש מול מקום העבודה שלי.
זה הגיוני להפסיק את הטיפול אצל אדם לא אמין כמוה?
או שזה מה שמלמדים במדעי החברה:
"כשאתה מנסה לבנות אמון מול אדם, דבר ראשון, שבור אותו. את האמון, ואם אפשר גם את האדם"
פשוט אני מתחילה כבר להתייאש ממלומדים סתומים.
