כשאני חושב על זה עכשיו
בבוקר של פיכחון ובחילה
אתמול לא באמת היה לי סיכוי מולך.
וזה לא באשמתך כמובן, וזה לא לגנותך.
רק לבושתי שלי.
כי אני חלש.
כי אני רוצה. חושק. עורג. מתאווה.
ולאחר תקופה של כאב וריקנות
אין חי מלהרגיש את זה שוב - וזה בזכותך.
וכשהייתי שם על ידך
בדירה הקטנה על הספה
הייתי כנוגע לא נוגע
מרותק אליך
שואף לראותיי כל מה שתתני לי
ורק מתפעם מכמה את פאקינג יפה
וכמה את גורמת לי להרגיש.
אז ולו לרגע
הרגשתי את מה שכולם רוצים-
שאני לא רוצה להיות בשום מקום אחר.
ושאני יודע. יודע מה אני רוצה.
ואם רק הדברים היו שונים
והמציאות הייתה נעלמת לה
אז היית יכולה להיכנע איתי לעצמנו
נכון שזה מתוק להיכנע?
כי אותה מפלצת ששוכנת בפנים
ואינה יודעת שובע
היא דרך שטווה לו השטן לבני האדם אל העונג
ובה היינו צועדים ביחד
מתנשפים, שורטים, אדומי בשר ומדושני עונג.
מסופקים. ולו לרגע.
בעולם המזויין הזה זה לא מעט.
אז מאמי
לא באמת היה לי סיכוי.
לא מולך. לא אתמול.
סליחה.