בכל פעם שהרגשתי סכנה לקשר שלנו, תחושת הפחד התעצבה לגוש בחלק העליון של הקיבה. מעין אגרוף קמוץ שלוחץ כנגד הסרעפת, בעודי נלחמת לנפח שריר ולהגן על עצמי.
בניגוד לכאבים אחרים, כאב זה למדתי לקבל בברכה. בלעדיו הייתי מרגישה רפויה. גם ובעיקר בתקופות רגועות ומשמחות.
כשנפל האסימון, נפלתי למשכב. ההבנה יצאה באמצע רחוב בנתניה. אפופה במבוכה עמוקה על כל עין שתפסתי מסתכלת עלי במבט שופט את בת העשרים שלא יודעת למתן את צריכת האלכוהול שלה.
הם לא מבינים שבטני מלאה בצ'ייסרים של ההבנה שבשחרור.
המסע הכי מטורף שעברתי בחיי. כל אדם שאכיר ויגיע אחריו יתחיל מנקודת המוצא הזו.
אני טוטאלית. אמוציונלית. מאביסה פנטזיות וגומעת אורגזמות ולעולם לא שובעת.
אני מרתקת להפליא ומשעממת להחריד.
אני ילדה עדינה וערסית מרוקאית.
אני חכמה ובורה לאין שיעור.
אני בלאגן שלם של חיצים וכיוונים.
אני אינטרסנטית. חסרת זמן, ולא מסוגלת להכיל את הלבד.
אני גומרת לפעמים 20 פעם ביום, בכל פעם באמצעות הקרנה פרטית בראשי של פנטזיות רוויות בהשפלה, בכאב, בכיעור ובגועל שקשה להאמין שמגיע מהמוח האנושי.
ואני אוכלת אורז מאודה כבר יומיים ברצף.