לפני 5 שנים נאנסתי. אחרי שזה קרה לא קראתי לזה "אונס", אלא "חצי-אונס" כי חשבתי שאם נכנסתי לסיטואציה של לשכב עם בנאדם באופן מודע אז זה הופך את זה רק ל"חצי". הוא לא התקיף אותי ברחוב, הרי.
מה שהפך את זה לאונס היה הבקשה שלי ממנו להפסיק לחדור אלי כל כך חזק, וחוסר הרצון שלו לעשות כן. לא רק שהוא לא הפסיק, הוא המשיך, חזק יותר, בתוספת מילים: "מגיע לך שיכאב לך". זה מה שמבחינתי הפך את זה לאונס, ואני לא אשכח את המילים האלה בחיים. זה הותיר בי איזושהי שריטה.
אחרי שהוא יצא ממני הרגשתי גועל. היה לי מגעיל הזין שלו, היה לי מגעיל הגוף שלי, הייתה לי מגעילה המיטה שלו, היה לי מגעיל הכלב שלו (שהיה על המיטה לאורך כל הזמן. ביקשתי ממנו שלא יהיה איתנו בחדר, אבל לו לא היה אכפת), היה לי מגעיל שנאלצתי לישון בדירה המגעילה שלו כי היה כבר 3 בלילה, היה לי מגעיל לבכות.
כמה ימים לאחר מכן דיברתי איתו וניסיתי להסביר לו למה לעולם לא אפגש איתו יותר. ניסיתי להסביר לו שהרגשתי שהוא אנס אותי. הוא הגיב בהתגוננות: "את מתייחסת אלי כאילו רצחתי אותך". חשבתי שזה היה לא רחוק מהאמת. ואולי... אולי הוא רצח אותי קצת, רק "חצי".
עד לפני 9 חודשים הסתובבתי בהרגשה שנאנסתי רק "חצי", עד שהיה אדם שגרם לי להבין, שלא, אני נאנסתי. על אמת. לא חצי. שלם, לצערי (ואולי עד אז ה"חצי" הזה השאיר אותי שפויה באיזושהי צורה. אמנם העניין הזה לא יצא לי מהסיסטם עד אז, אבל לא הייתי אומרת שזה דפק אותי לגמרי). קצת אחרי שההבנה נחתה בתוכי עניין האונס יצא לי מהסיסטם לגמרי. כן הרגשתי צורך לכתוב על זה עכשיו (כבר אמרתי בעבר שאני אוהבת לחטט איפה שכואב כי זה מנקז ועוזר לי להתמודד-אז הנה) פשוט כי זה משהו שעלה היום בשיחה.
