יום אחד אני ונועם, חברי לספסל הלימודים ביסודי, פתחנו סוכנות בילוש.
אלה היו ימים של הורים עובדים וילדים עצמאיים, הורים נחים וילדים מסתובבים ברחובות חסרי אמצעי קשר אלקטרוניים, הורים צועקים מהחלון בשבע בערב וילדים מצייתים ועולים הביתה.
אני לא זוכר של מי היה הרעיון לעקוב אחרי אנשים חשודים, אבל במבט לאחור נדמה שפשרה ראויה והגיונית תהיה שאני נמשכתי פשוט ל-"לעקוב" והוא כדי לתרץ את זה לעצמו בתירוץ שאני לא נזקקתי לו, הוסיף את ה-"חשודים".
הנה כי כן, קישקשנו לוגו על פיסות בריסטולים כדי להרגיש שיש לנו כרטיסי ביקור, הגינו שפת קוד סודית, והתהלכנו ברחובות אחרי פנסיונרים שרק ביקשו לחזור הביתה מהקניות, אבל כמובן שזה היה סיפור כיסוי כי למעשה הם מעבירים חבילות סודיות לדירות מסתור.
כך עברה תקופה מסויימת, עד שיום אחד אמא שלי צעקה לי מהמרפסת בדיוק כשתפסנו משהו באמת משמעותי - עקבנו אחרי משאית שמספר סוכנים גדולי גוף פרקו ממנה ארגזים חתומים וסחבו אותם במעלה חדר המדרגות של הבניין הסמוך לזה שהתגוררתי בו.
הבטחתי לנועם שאמשיך לעקוב אחרי העניין מקרוב, והלכנו איש איש לביתו ולחביתה שלו.
מקץ עוד פרוסת לחם וכמה ירקות, עת פרשתי להתקלח, הבחנתי דרך חלון חדר האמבטיה באותם ארגזים חשודים, הפעם כאשר זוג צעיר פותח אותם ומוציא מהם בגדים, ספרים, ועוד חפצים שהם סידרו בדירה שממול.
הבטחתי לעצמי להמשיך את המעקב כבר בבוקר, גם אם זה אומר שאאלץ לאחר לשיעור גאוגרפיה.
ואכן, ההבטחה השתלמה. שכן בשעה 7:45 לערך, כאשר כבר כמעט ויתרתי ויצאתי לדרכי, שמעתי קולות חשודים, ובזהירות הנחוצה, הצלחתי להבחין דרך החלון החצי פתוח של הדירה ממול במעשה אהבים נמרץ, מסעיר ולא משתמע לשתי פנים.
כמובן שאמרתי לנועם שגיליתי שהארגזים לא שייכים לשום פעילות ריגול, ושכדאי שנעבור לתיק הבא.
ואני חושב שעם כל החשדנות שהוא אהב לאמץ לעצמו, הוא לא הבין מדוע אני נוהג לאחר מדי פעם לשיעורים הראשונים.