הכל שקר

לא הצלחתי לפצח את החידה הזאת.

באנו לקונצרט לשמוע גבר נשוא פנים מנגן עוגב.

מסתבר, שהיתה טעות בפירסום.

במקום זה פסעו אל הבמה שלוש עלמות חן לשיר בקולותיהן ללא ליווי - א-קפלה.

סופרן, מצו-סופרן ואלט.

יצירות ימי הביניים: גיום דה מאשו, ג'ון דאולנד, ודומיהם.

המצו מייד מצאה חן בעיניי.

גוף גבעולי. עדינה.

תלתלים רחבים פתוחים, רכים ומשתפלים לאורך של קארה, לא בייבי ליס אבל באמצע.

אצבעות ידיים יפות.

סילואט של כפות רגליים נאות.

קרדיגן בז' בהיר על שמלת פעמון קלאסית בצבע טרה-קוטה.

נעלי סירה תואמות בצבען לקרדיגן.

קלאסית.

בכלל, יש כאן עילה לתביעה, כי עבורי ללכת לשמוע סופרן בלי להתרוקן קודם זה התעללות.

בחיי שהתאמצתי לשמוע את המוסיקה.

עצמתי את העיניים.

אני זוכר שהן שרו "אה אה או אה או אה". משהו כזה.

היה נחמד.

מזל שהבן שלי היה איתי, כי היה לי מעיל גדול כזה, שתחתיו אפשר לעשות כל מיני דברים.

אבל התנהגתי מאוד מנומס.

שבוע טוב לכולן ולכולם, סוטים שכמותכם.

עד שבודק האיות יגרום למלחמת עולם. 

כאשר העוגב

בכנסיית עמנואל ביפו

מתחיל להפיק

צלילים של רעם

היורדים מן התקרה הפשוטה

המסויידת לבן

אני מרגיש נעטף בשמיכה של חסד אלוהי

אף על פי שאין לי מושג

מי זאת אלוהים

והאם היא בכלל גורבת גרביונים 

אני לא הצלוב מגולגותא

וגם לא אליהו הנביא

שעלה בסערה השמימה

אבל אני כן מרגיש 

את הצלילים שוחקים

את כוח המשיכה העיקש

והוא נכנע להם

למרגלות העוגב הענק

יש אישה קטנה וכהה

עם כפות ידיים קטנות

שקוסמות צלילים

ועם כפות רגליים קטנות עוד יותר

שרצות על פני המקלדת התחתונה 

ריצת אמוק של חן ושל רחמים

כאשר אני יוצא לאוויר הלילה

המחלחל קר ויבש בגרוני

מביט בכוכבים שנותרו על עומדם

אני מרגיש ולו לשעה קלה 

אלף ושמונים נרות 

של יוהאן סבסטיאן 

מנצנצים בתוכי

המטרה? 

הדרך? 

שתיהן? 

אף אחת? 

הדלת נטרקה ברעש
של שבר
על אצבעות.

אני יושב על האבן
כפוף ודמום
פרקיי מתפוקקים
עצמותיי רופפות
אוזניי מלאות רעש לבן.

אבל לאט לאט
יפחת הרעש 
עד שיהיה לשקט
סמיך וענוג
של גיא צלמוות.

ואז אאזין
לצירי הדלתות
קשוב כגנב

זו שנסגרה 
ואלו שטרם נפתחו
אולי יגיע רחש
וירעיד איזה נים רדום
של עין סומה

(תודה

לגדולה שתומכת

לקטנה שעורכת

לרחוקה שמחזקת) 

כידוע, היו הרבה תקוות לזכייה במדליה אולימפית עבור נבחרת ישראל לנשים בהתעמלות אמנותית. 

לא קרה. 

אז צריך לחשב מסלול מחדש. 

והנה רעיון: לגייס את המתעמלות מקרב נשות הכלוב. 

כי יש כאן מתהפכות בחסד. כאלו שיודעות לעשות פליק פלאק (פליק פלאג?) של 180 מעלות ב 0 שניות. 

החיסרון היחיד מבחינתי הוא, שהמזרון אותו הן רומסות, הוא הלב שלי. מותירות רסק מדמם. אבל מה אכפת.

ויש גם מאמנת שמרביצה! 

מחכה לשמוע את "התקווה" על הפודיום של נבחרת ישראל בהתעללות אמנותית. 

- אתה אידיוט? 

- למה? 

- תוותר

- לא

- בסוף תישבר. אתה עשוי מברזל? 

- לא

- מפלדה? 

- לא

- מיהלום? 

- לא

- אז ממה? 

- מאהבה. היסוד הכי חזק בטבע. המדע טרם הכניס אותו לטבלה המחזורית של היסודות. 

באין חומת מגן

של איש נחמד

היא תחליא את עצמה

מתחת לאילוח של סתם.

תפשוט את עורה,

תפשוט את רגלה,

תפשוט את ידה הענוגה לגסי הלב,

 ואולי תצען

את שאר גרביוניה

למרוקני הנשמות,

ללא צורי,

ללא מחילה

אני אמלא את אוזניי בדונג

אקשור את עצמי לתורן הספינה

אקפיא את ליבי באפס המוחלט

אדיף את מחנק גרוני לחלל,

ואמתין לפריחת הקקטוס

שתקרה אולי מבעד עיניי העייפות

ואולי בעוד שבעים שנה.

כי הגשם הניתך

אל ריח געגועי האדמה האפורים

תמיד מפריח

בסוף

את הנשמות הקשות והעיקשות הללו.

רד כבר גשם