היא כתבה לי הודעה השיחה זרמה ובסופה אמרתי לה - תקשיבי, לא משנה מה יהיה אנחנו לעולם לא ניפגש.
את חיה בצד אחד של הארץ אני בשני, לא יקרה.
הייתי בשלב שבו לא התחשק לי לעשות כלום - לא לטפל, לא מחוייבויות לא כלום
רק לחיות, להנות, להתשולל
בלי להבטיח שום דבר לאף אחד, בלי להיות חשובה ומשמעותית למישהו.
ברחתי מכל מסגרת אפשרית.
אבל היא - כפינה.
השם? מהכפיות בלילה
כי הרי ברור שנפגשנו. נפגשנו והיא עשתה לי בית ספר למכשפות נעלמות
מאותו רגע שהאדומה בכלוב הפכה לשיחת טלפון אין להעלם. המכשפה הנעלמת לא יכולה להעלם יותר, בטח לא לכפינה.
אז בערך שבועיים אחרי השיחת טלפון מצאתי את עצמי חמש דק מהבית שלה
(נשבעת שנקלעתי לאזור בלי לדעת בכלל) וקיבלתי את החיבוק הראשון
ואחרי זה היא הגיעה אלי והבית התמלא באנשים נמוכים שלי ושלה והמקום היחיד לשינה היה איתי בכפיות
והיא ישנה לידי, ואני שלא הסכמתי לישון יותר עם אף אחד (בחיים) פיניתי לה מקום
וישנתי טוב כי היא שמרה את שנתי
והיא עדיין שומרת גם אם מהצד השני של הארץ
אני יודעת שלא מצהירים סתם הצהרות אבל באמת שלא חשבתי שניפגש
זו האלה שזממה עם כפינה מאחורי הגב שלי
כפיש, קחי דביק - אוהבת אותך :)
