מאז ומתמיד ידעתי איך אני רוצה שהבית שלי יתנהל, כמו קומונה קטנה. אחרי שהתגרשתי הבית שלי הפך בדיוק לזה, בית צעיר ותוסס מלא בצחוק וקבלה, מלא באהבה.
הכל מתנהל על ידי תקשורת והסכמות.
יש לי שלוש מתבגרות ואני ממש לא אמא טיפוסית. מתוך כך החברים שלי והחברים של הבנות מגיעים אלינו ולא עובר הרבה זמן עד שהם מרגישים בבית והופכים לחלק ממנו.
היתרון - אי אפשר לספור את היתרונות, אפשר להגיד שאני את שלי עשיתי ואם יקרה לי משהו ואני נאלצת להשאיר אותן אחת עם השניה אני יודעת שאני יכולה. אני יודעת שהן הגב הכי חזק כל אחת לעצמה ולאחרות.
החיסרון - כשמישהי מאיתנו נפרדת כל הבית נפרד... זה כואב לכולנו.
בימים האחרונים אחת מהן נפרדה מהחבר שלה ובבוקר חיכתה לי הודעה בוואטסאפ ממנו שכיווצה לי את הלב, ושוב חשבתי על זה שאני שונאת פרידות ושבדרך הזאת לא רק אם אני נפרדת אני חווה את הפרידה אלא שכל פעם שזה קורה למישהי מאיתנו כולן שם...
לא מאמינה שהייתי מוותרת על הביחד הזה שיש לנו בשביל לא לעבור את החלק הכואב אבל וואלה, היום כואב לי כאילו אני נפרדתי...
בעצם באמת אני נפרדתי...
❤
יאללה חמישי...
