בבוקר ה7 לאוקטובר ישבתי בדיוק כמו כל שבת עם הקפה במרפסת.
בזמן שאני לוגם מכוס הקפה ומביט בזריחה היפה. החלו להגיע הדיווחים מהדרום.
הכל מתהפך בדקות. את מימדי האסון שהתגלו במהלך היום לצערי הבנתי כבר בדקות הראשונות. ברגע ששמעתי על כמות נקודות החדירה הבנתי שמדובר במאות ולא בנפגעים בודדים.
אני שייך לדור שעוד שמר על ישובי עוטף שכבר אינם קיימים. ניסנית. אלי סיני. דוגית.
את חוק מהנפגעים אולי פגשתי כשהיו מביאים לנו בשבתות אוכל למוצבים.
ככל שעבר הזמן אתה שומע על עוד ועוד אנשים קרובים שאיבדו בני משפחה.
חבר שאיבד שני ילדים במסיבה. עמיתה לעבודה שאיבדה דוד ובת דוד במסיבה.
מספר בני נוער מהעיר שבה גדלתי איבדו את חייהם. צעירים מכדי שאכיר, אבל כמו בישובים קטנים יחסית אתה מכיר חלק מהמשפחות.
התחושות בראש נעות בין כאב עצב וזעם.
ההבנה שאם החזית המפתיעה הייתה מתחילה בצפון כנראה שגם אנחנו היינו נפגשים פנים אל פנים עם רוע טהור מחלחלת.
פתאום אתה מבין שהבית שלא טרחת לנעול מעולם עלול להיפרץ.
שבועיים בכלל לא הייתי מסוגל לחשוב על מין על בדסמ. כל מה שעבר במחשבה היה קשור לתפקוד בחירום והכנה לתקופה ארוכה של אובדן שיגרה.
אבל כנראה שהרצון לחיות ולשגשג חזקים מהכל.
המחשבות חזרו ואיתם יצר מטורף לטרוף את הכל.
סיימתי את כוס הקפה הבוקר מול עוד זריחה נפלאה. פשוט הבנתי. . יש לנו ארץ נהדרת. עכשיו צריך להמשיך לאכלס אותה באהבה.
כבר לא חותם ב M
תומר
