התיקון

ישנתי רק מעט. חושך בחוץ עדיין וגשם הדב ישן לידי.

ערומה  אני נצמדת אל הגבר הגדול הזה. הוא נוהם בדוביות. סופגת כמה דקות של חום גוף ומסניפה אותו. מתהדקת אליו. 

יש ילדות שמחבקות דובי. יש דובים שמחבקים ילדות. 

הדוב שוב נוהם ונשכב על הגב. אני מטפסת עליו ומפשקת רגליים. כף יד דובית מונחת על הגב שלי. עוד כמה רגעים ככה אני מחככת לאט את האגן שלי. הדוב ישן אבל הגוף שלו כבר ער. ער אלי. 

וכמו מסוממת בחושך מחפשת את מה שאצלו בוער. מלקקת מנשקת מוצצת בולעת עולה ויורדת יד חופנת ומעסה הדוב שלי מחפש את יערת הדבש שלו ואני נפתחת אליו. הוא נדחק אל חלל הפה שלי האוויר נחסם הפה שלי מלא ואני מאוהבת ברגע הזה ומקבלת את שאגת העונג והטעם המריר-חריף ממלא לי את הפה. בולעת ומחייכת בעונג. נשיקה ילדית קצרה לדוב הנוהם המתנשף הזה. 

ככה זה כשגורה מעירה דב בחורף. 

שבתוך כל הסדקים והפגמים שלי הוא מתהלך כבן בית ועדיין חושב שאני יפה.

כל מה שקורה בגוף, קורה לי גם בפנים.

אה. והוא גם מזיין כמו קסם. ומנשק כמו קסם. וצובט ומפליק ונוגע ומחבק וחודר ונוגס וסוטר ונושך ומשאיר סימנים כואבים קסומים קסומים. ולוחש מילים קסומות. דוב קוטב כזה. 

סכינים שחתכו בי פעם

מחליקים ממני עכשיו

כשם שלא תיארתי לעצמי שכל זה יקרה

כך גם קשה לצפות לבאות. 

הנה, לקחתי סכין. (קראתי את נ**ה) הנה, העברתי על לב. ולא התגנבה אף לא פעימה. אף לא אחת, אתה שומע? והגרון לא נצרב והנשימה לא התהדקה. 

אני. אפילו. לא. בוכה. 

כשם שלא תיארתי לעצמי. כך לא מבטיחה שום דבר. רק עומדת פה. נוגעת בכל הסדקים שכעת כבר לא מלאים בדמעות. עוד מעט תבוא יד גדולה ותלטף לי את הסדקים האלה מבפנים. 

לא חייבים להגדיר. או לתת לכל זה שם. אפשר להגיד בלי קול ולהושיט את הסדק שלי, ואז לנשום בלי להיצרב. גם ככה זה טוב. 

חוטים שמתהדקים מהלב אל השכל, מהגוף שלך לגוף שלי. ממה שהיה אל מה שאולי עוד יהיה. בצעדים קטנים וזהירים כמו של גיישה מנסה לדמיין את הדב שאתה פוסע בצעדים זהירים וזה עושה בי חיוך. ידיים מושטות איברים מתערבבים פנטזיות נרקמות ומתגשמות צוואר שנמתח בהכנעה ובהמתנה לרגע הנכון. 

אני רוצה לתפור לעצמי את שפתי הכוס ולתת לך מספריים. (ואתה יודע שאני מסוגלת...)

על הברכיים על הרצפה למרגלותיך. חזה חשוף גב זקוף תחתון שחור קטן ומושקע רגליים פשוקות. הידיים מונחות על הירכיים והמבט מהודק אליך. בהשתקפות בחלון זה היה יפהפה. הגוף הנשי העגול הקטן שלי נכנע ללא קרב מתחת לגוף הגברי הגדול הכובש שלך. לא זוכרת את כל המילים שאמרת. זוכרת את המבט ואת הלמות הלב (מותר להגיד לב?) שאלת אם אני יודעת שזה תנוחה ב gor. עניתי שכן. אמרת שאתה יכול לתת לי סטירה בכל רגע נתון שתבחר וזה נוסך בי שלווה ובטחון. 

הרבה מילים שלא נאמרו שם. גם עכשיו הן לא. יש משהו מפחיד בתהליך, אולי בגלל שזה אמיתי. 

האם אפשר לאהוב את עצמי דרך עיניהם של אחרים, גופם, אהבתם? 

מחשבות-דוקרות-נפש

ואולי הגיע הזמן לשחרר את הפחד. הפחד להיות תלויה, להצטרך, לרצות, לבקש. להיכשל. אולי אם אגיד את שאני מבקשת בקול צלול ובטוח, הפחד הזה יבהל ויסוג. רוצה להיות מבקשת. מקבלת. 

כל אחד והשדים שאיתו הוא מתמודד. 

וכל זה בשביל מה. רק רוצה שמישהו יגיד לי. היפה בנשים, שלי. ולא בגלל שאני היפה בנשים, אלא בגלל ה-שלו. 

#רגע של בלבול בתוך ים של אי ודאות

#יש רק אהבה אחת שאני חסרה אותה. לעצמי. 

אישקוסם ישן ואני כותבת לו- ואני רוצה להיות מבקשת.

אחד הדיוקים שניסחתי לאחרונה. 

מאחלת לעצמי להיות מבקשת. אותך. אותי. 

קוראת פוסט שכתבתי לפני שנה. פאק, אני יודעת לכתוב לפעמים. 

איזה בדיחה מטורפת שמרפי הריץ פה. איפה אני אז ועכשיו, ואיפה אתה. סיפור שלא יאומן. 

הסתכלתי בתמונות שלך וזה דקר אבל פחות. אולי עוד שנה לא ידקור (לא סביר). 

וכל האז׳ים וכל העכשיו׳ים מתהפכים בי פתאום. חוטים שנפרמים ואחרים מתהדקים.  הפי ניו ייר.