התיקון

אני מנסה לכתוב את זה. [לכתוב את כמה שאני רוצה אותך אישקוסם].  לגעת בזה בעדינות כמו להחזיק ביד בועת סבון מושלמת ולא לפוצץ. ולהבחין בכל הצבעים שיש בה, ובהשתקפות. לקלף ולחשוף ולהגיע אל התוך הזה הפועם, הנרגש. להיות על הסף של זה, כמעט לגעת, ועוד לא להיכנס. להציץ, רגל אחת כבר בפנים, אצבעות אוחזות במפתן, והגוף. הגוף משתולל בדממה אצורה הגוף רותח ומבעבע ומבקש להתפרץ בתוך שקט מושלם ואפור. לחלום על הכל ואז על שום דבר. לצבוע בכל הצבעים חזק וחי, גם אדום וכחול שיהיו הסימנים שלך. סימני דרך. הדרך שלי אליך. הדרך שלי אלי. אתה נותן לי סימני דרך שבוקעים מהגוף שלך בנהמה ומעטרים אותי כמו תכשיטים. אתה מתיז אותי בלבן על הגוף הכמהה ואחר כך בצהוב שמטפטף על הפנים שלי ואל הצוואר והחזה ואלו תכשיטי זהב ויהלומים שלי. ואז מחזיק לי בסנטר ומיישר את המבט שלי אליך ואני כבר לא צריכה שתגיד כלום. מסומנת ומכולבת. 

לא, אני לא באמת יכולה לתאר לך את התשוקה. זה היה נסיון פטתי. 

האמת ניבטת אלי מהמראה. אני מנסה להתחפש כדי לחמוק ממנה. אבל היא, שולטת מנוסה, מוצאת אותי בכל תחפושת. שולחת יד אל הקרביים שלי ומספרת לי את מה שאני כבר יודעת. אי אפשר לברוח ממנה. וכל פעם זה כואב יותר. 

אני כבר לא יודעת מה מותר ומה אסור במשחק הזה הכללים מזמן נמחקו. צלקות פעורות קירות מתקלפים ואני שרוצה רק לברוח. ואין רודף. 

אני לא רצה מספיק מהר

אלכוהול וקרח ומים רותחים במקלחת. סחרחורת. הלוואי שהייתי נופלת. 

ונזכרת במקלחת של אתמול ואיך הייתי שייכת לך תחת הזרם החם שיצא ממך. זהב. 

רק את עצמי. 

I wish someone could see my true colors 

בקיץ ההוא של גיל 15. קיץ מטלטל ומתיש ומרגש. אנשים קרובים נפלו בקרבות המדממים על המולדת ואנחנו ניסינו להלך בין טיפות השכול, ואני אז הייתי מאוהבת. 

אולי תמיד שנאתי את עצמי ככה. בקיץ ההוא הפסקתי לאכול. מעדן אחד ליום, או עגבניה. המחזור פסק לי. לא ראיתי שאני רזה, בשנאה העצמית הזו שום דבר אף פעם לא מספיק. 

גם אחרי כל כך הרבה שנים אני זוכרת את המילים בשיחת הטלפון ההיא מנועה. היא לא היתה חברה כל כך קרובה אבל כנראה היתה היחידה שהיה לה אומץ. בשיחה הזו גיליתי שיש מישהו שרואה אותי. ממש ממש רואה. ורואה שמשהו אצלי לגמרי לא בסדר. ולא מוותר לי אפילו אם אני ויתרתי על עצמי. 

לא שהתחלתי לאכול מאז השיחה ההיא. אבל היא נחקקה בי כאבן דרך.

חלפו שנים. שום דבר לא בסדר, ואין לי עוד נועה כזו.  על מה אני מוותרת הפעם. 

הפער המתוח הזה מחניק אותי והולם ברקותיי. איך אני יכולה להיות באותו יום יפה ונאהבת וכל כך כעורה ומזויפת. 

היום הביט בי אישקוסם ובעינים שלו הייתי יפה ורוצה. תלויה עליו מביטה בראי הייתי יפה גם בעיני. ועכשיו במראה. אולי זו כעת מישהי אחרת, אם לא איך יתכן. הפער המתוח הזה לא מאפשר לי לזוז מקפיא אותי במקום ונוטל אותי ממני. מי מהן הוא אני. ואיה ליבי. אני מפלצת עם שני ראשים שני גופים אבל לפי הסימנים שהוא הותיר בי היום אני יודעת שיש רק גוף אחד. לא יודעת לאן כל זה הולך אבל כבר נהיה לי ממש קשה ללכת. 

להוריד כוסית של עראק לא עושה את זה יותר קל. 

חזירה מטומטמת. שום דבר לא מספיק לך. תבלעי ותקיאי כמו אז באנורקסיה זה לא באמת עובר אף פעם. 

ומול הראי אני פחדנית כעורה וריקה. צעצוע שבור. כלוב שהוא בית בית הוא כלוב. 

צלקת מדממת. דמעות רותחות. כועסת. רק על עצמי. 

יש דברים שאני רוצה עכשיו לצרוח. אבל א/נשים לא לגיטימיים כמוני לא צורחים בשום מקום. לא לגיטימית בביתי. ולא פה ולא בשום עולם. איך זה מרגיש להיות לא לגיטימית? זה מרגיש מאוד לבד. 

שובי לחייך. החיים האלה שליד גבר שאת אוהבת. ושנותן לך את מה שאת צריכה. 

וכל הזמן הזה. הייתי לבד. כל יום מחדש. 

שוב חייך. חייך שאינם חיי. 

אני רוצה לשנוא אותך. ולכעוס עליך. כל כך רוצה. על האשליה. על המרחק. על כל הכאב. ועל שנשארת.

האמת היא שלא חשבתי שנצליח להתרחק כך. קורים בי לאחרונה דברים שלא חשבתי שיקרו. אולי אפילו אצליח לשנוא. או ללכת ממך ולא להסתכל לאחור. 

אולי אפילו אצליח לגמור. 

חיבוק. דוב. זה הדבר הראשון שאישקוסם נתן לי, עוד לפני הכל. 

רך ועוטף ומכיל ומרגיע ונוסך בטחון. 

ובקצה של החיבוקדוב מחכות הציפורניים החזקות של אחת החיות הכי אימתניות בטבע. ותיכף הן ישרטו אותי חזק ומדמם ואוהב. כן, ככה בדיוק אני רוצה. אישקוסם.  בוא.